דיון בהרכב חסר ופסיקה לקויה בשאלת טובת הילד בבית-הדין הרבני - עילה להתערבות בג"צ? (בג"צ 7/83)

שאלת כשרותו של דיון שהתקיים בפני בית-דין רבני בהרכב חסר - תוך קבלת הסכמתם של הצדדים - עלתה כמה פעמים בפני בית-הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים, שאף פסק בעניין, ולאחרונה הגיעה גם לידי בירור יסודי וממצה בפני בית-המשפט העליון. זה קבע בפסק-דין עקרוני, כי פסק-דין שניתן בעקבות דיון כזה דינו להתבטל, גם אם נחתם על-ידי הרכב מלא. החלטת בית-הדין הרבני, שעל ביטולה הורה בית-המשפט העליון, נגעה לשאלת מקום החזקתם של ילדי בני-הזוג (לשעבר)- בעלי הדין באותו עניין - ובית-המשפט העליון החליט לבטל את ההחלטה גם מן הטעם שבית-הדין לא שקל כראוי, כמצוות החוק, את השאלה של טובת הילד. החלטת הביטול התבססה גם על שני פגמים דיוניים נוספים: העדר הנמקה בהחלטת בית-הדין הרבני, ופגיעה מצד בית-הדין בזכות השמיעה. על יסוד כל אחד מן הפגמים הללו, ומכוח משקלם המצטבר של הפגמים, הגיע בית-המשפט העליון למסקנה כי יש הצדקה לבטל את החלטתו של בית-הדין הרבני. 
נראה, שהחלטתו של בית-המשפט העליון ביחס לכל אחד מן הפגמים הנזכרים ראויה לעיון נוסף. החלטת בג"צ בשאלת ההרכב החסר צריכה עיון, נוכח הפסיקה הרבנית בשאלה זו - פסיקה שלא עמדה לנגד עיניהם של שופטי בית-המשפט העליון, ושעשויה היתה אולי לשנות את החלטתם. החלטת בג"צ בשאלות האחרות צריכה עיון, נוכח המדיניות הנקוטה על-ידי בית-המשפט העליון בהתערבות בפסקי-הדין ובהחלטות של בתי-הדין הרבניים. נדון אפוא בכל אחד מן הפגמים הנזכרים, ונבחן את השאלה אם היתה הצדקה לביטול החלטת בית-הדין הרבני על-סמך אותו פגם.