הפרת חוזה וביטולו - הערות בשולי הצעת חוק דיני החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשכ"ט-1969

הצעת חוק דיני החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשכ"ט-1969, מורה כי עקרונית ולכאורה מזכה כל הפרה את הנפגע בביטול החוזה. אין ההצעה כוללת הגדרה של ביטול חוזה, ובסעיפיה לא מצינו כל קביעה בדבר משמעותו של הביטול (להבדילה מתוצאותיו). בהעדר קביעה על פיה מפקיע ביטול החוזה את חיובי הצדדים שלעתיד, נראה סעיף 10 להצעה, המגלם את רעיון ה-restitutio in integrum בעקבות ביטול החוזה, כאילו בא לאחר קפיצה הגיונית. 
הוראות ההצעה מבוססות, כפי שמלמדנו המבוא להצעה, על הצעת חוק בדבר מכר טובין בינלאומי שנתקבלה בוועידה בינלאומית בהאג באפריל 1964. עד שתקבל ההצעה שבפנינו את אישורו של המחוקק, נמשיך לקלוט את תרופת הביטול מן המשפט האנגלי באמצעות סימן 46, וימשיך לרחף בחלל התיאוריה המשפטית הקושי שבהצדקת קליטה מעין זו. אולם מרגע שתתקבל ההצעה יהפוך ההסדר האנגלי בתחום זה להסדר זר ובלתי חשוב, אשר לא זו בלבד שלא תהא תחולה מחייבת להוראותיו, אלא שלא יהא אפילו מקום וטעם להסתייע בהן לשם שכנוע. מהיות הדיון האנליטי בהצעה לרקע הדין האנגלי עקר ובלתי-רלבנטי, יהא עלינו להתגבר על הפיתוי להשוות את ההסדר המוצע להסדר הידוע והשגור על פינו, ולבדוק את הוראות ההצעה מתוך עצמן, כהסדר שלם ומגובש, או לפחות כהסדר המתיימר להופיע ככזה. 
ברשימה זו שלנו ננסה לבחון את הוראות ההצעה ככל שהן נוגעות בהפרה ובביטול כתגובה להפרה, ובאלה בלבד. על כן נדון אך ורק בסעיפי ההצעה הבאים: סעיף 1(א); סעיף 7 וסעיף 9א.