זכות העמידה בענין גיוס בחורי ישיבה (בג"ץ 40/70)

העותר, קצין מילואים, ביקש מבית-המשפט לבטל את החלטת שר הבטחון לדחות את שירותם הסדיר של בחורי הישיבות ולצוות על הממונה על הגיוס בצה"ל לקרוא להם להתייצב לרישום, בדיקות ושרות סדיר ומילואים בצה"ל. העילה שעליה סמך העותר את יתדותיו היתה חוסר הסמכות שבו לקוייה החלטתו האמורה של הבטחון. לדבריו מותנית סמכותו של השר להחליט החלטות מעין אלה בקיום טעמים מסויימים, כגון טעמי חינוך, התיישבות, משק וכיוצא באלה, וטעמים אלה לא קויימו כאן, אלא ההחלטה ניתנה משיקולים זרים: שיקולים מפלגתיים גרידא. יתר על כן, טוען העותר, לא השר הוא שהפעיל את סמכות הדחייה, כי אם הוא העביר את הסמכות שלא כדין לממשלה כולה. 
אכן, נימוקים כבדי-משקל לעותר, המעוררים ספק בחוקיות ההחלטה, וכמדומה שהיו ראויים לניתוח משפטי. ואולם לפחות שניים משופטי בית-המשפט העליון, השופטים ויתקון ומני, לא התייחסו אליהם כלל ודחו את העתירה בנימוק שאין לקצין המילואים זכות עמידה לדרוש ביקורת שיפוטית על החלטת השר.
נראה שהעותר חזה מראש שבא-כוח המדינה יעלה ענין זה של זכות העמידה, והוא טרח לבסס את זכות עמידתו בשני טיעונים חילופיים אשר אותם מביא השופט ויתקון בגוף פסק-הדין: 
1) "שחרורם או דחיית חובת שרותם של אלפי יוצאי צבא מגביר שלא כדין את המעמסה הרובצת על יוצאי צבא אחרים, והוא בתוכם; 
2) כל אזרח - ולא רק מי שנפגע במיוחד - הבא בטרוניה עם שר על שאינו מקיים את מצוות החוק או שנהג מידת איפה ואיפה, שערי בית-המשפט פתוחים לפניו". 
כאמור דחה השופט ויתקון, בהסכמת חבריו את שני הטיעונים גם יחד. 
מטרתה של הערה זו היא להראות שדחייה זו לא היה לה על מה לסמוך, וכי לעותר היתה כאן זכות עמידה מכוח שני הטיעונים כאחד. אך מאחר שזכות זו יכולה לסמוך על כל אחד מהטיעונים לחילופין, אתרכז בדיוני בביסוסו המשפטי המפורט של הטיעון השני, ואחר-כך אדון, ביתר קיצור, בטיעון הראשון. לסיכום אבדוק את השיקולים הנוספים, מלבד שיקול זכות העמידה, שהדריכו, כנראה, את בית-המשפט כאשר דחה את העתירה בלי לדון בה לגופה.