איסור "החוזה האסור" והשלכותיו (ע"א 105/69)
בפסק-דין זה היו העובדות, בקיצור, כדלקמן: המוכרות ערכו הסכם עם הקונה למכירת מגרש. בחוזה נכתב סכום של 55,000 ל"י כמחיר הנכס. בנוסף לכך שילם הקונה עוד 6,200 ל"י, שלא הוזכרו בחוזה. הדבר בא לשרת אינטרס של המוכרות - לאחז את עיני שלטונות המס ולהשתמט מתשלום מס-שבח. נקבע כי הקונה היה שותף לעבירה זו. המגרש לא הועבר, והקונה תבע את החזרת כספו. נפסק כי ההסכם היה בלתי-חוקי, ולכן ביהמ"ש אינו נזקק לתביעת הקונה המבוססת על חוזה בלתי חוקי, באשר גם הוא חטא, גם אם לא היה החוטא העיקרי.
לדעתי, ההלכה של "חוזה אסור" מגיעה כאן לאבסורד. הקונה, שרק סייע לחטא, אינו מקבל את התמורה ומפסיד את הסכום שכבר שילם, בעוד שהמוכר, החוטא העיקרי, מתעשר ולא במשפט על חשבון הקונה בסכום שכבר שולם לו.
השופטים ויתקון וכהן עמדו על תוצאה משונה זו; והשופט כהן אף מביע צערו שאינו יכול לעשות דבר בנידון.
לאור זאת, מן הראוי לבחון כמה אספקטים של שאלת "החוזה האסור".
