הסדר חקיקתי לאחריות התופס מקרקעין

פקודת הנזיקין, כפי שפורשה על ידי בתי המשפט בישראל, מעניקה חסינות רחבה מאחריות בנזיקין לתופס מקרקעין, ומטיבה מצבו לעומת מצבם של יוצרי הסיכונים למיניהם. על דין זה נמתחה ביקורת קשה, הן בארץ המוצא, הן בארצות אחרות הקשורות לשיטת המשפט המקובל, והן בישראל. באנגליה תוקן הדין במידת מה ב-1957 על ידי הOccupiers' Liability Act, אשר בעקבותיו הלכו בסקוטלנד ב-1960 ובניו-זילנד ב-1962. התפתחות זו מצאה אוזן קשבת בממשלה, אשר פרסמה לאחרונה הצעת חוק הבאה לבטל את החסינות הקיימת של התופס במקרקעין. נקודת המוצא של הצעת החוק הינה כי סעיף 37 לפקודה, המהווה מקור לדיני החסינות, יבוטל. עם ביטול סעיף זה, יבוא הקץ, לדעת ההצעה, על "תורת השילוש". ואחריותו של התופס במקרקעין כלפי הניזוקים על המקרקעין תקבע לפי עקרון הרשלנות הכללי. בצד אחריות כללית זו קבעה הצעת החוק שני סייגים, אשר בהתקיים התנאים הקבועים בהם, לא תחול חובת הזהירות הכללית. הסייג הראשון משחרר את התופס מחובת הרשלנות הכללית אם הניזוק הינו עבריין. הסייג השני משחרר את התופס מחובת הרשלנות הכללית אם הנזק אירע על מקרקעין התפוסים על-ידי מערכת הביטחון. ברשימה זו ננתח את עיקרי ההצעה, הן מנקודת מבט מדיניות המשפט והן מנקודת מבט מדיניות החקיקה, תוך הבלטת מעלותיה ומגרעותיה. נעמוד בתחילה על מערכת הבעיות המתעוררות עם ביטול החסינות הקיימת, ונתעכב לאחר מכן על הצידוק בקביעת קטגוריות חסינות חדשות.