הסיבתיות במשפט הנזיקין הישראלי - בחינה מחודשת

סוגיית הסיבתיות (קשר סיבתי וריחוק נזק) היא אחת הסבוכות בדיני הנזיקין שהרבתה סביבה מחלוקות ומבוכה. הספרות העניפה שהוקדשה לנושא לא זו בלבד שלא השכילה תמיד לפזר את הערפל סביבה, אלא שבמידה מסוימת אף תרמה לעיבויו, בבחינת ״כל המוסיף - גורע״. עם זאת, ראינו צורר בבחינה מחודשת של סוגיה זו בדין הנזיקין הישראלי בשל התפתחויות שחלו בתחום זה בשנים האחרונות. כוונתנו לאימוץ הסדרים של אחריות מוחלטת (חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל״ה-1975) ושל אחריות חמורה (חוק האחריות למוצרים פגומים, תש״מ-1980). כללי הסיבתיות בדין הישראלי עוצבו וגובשו על רקע הסדר הרשלנות, ושאלה היא אם ועד כמה מותאמים כללים אלה להסדרי האחריות החדשים. נסיון להשיב על שאלה זו מחייב בחינה מקפת של כל היבטי הסוגיה וכך נבקש לעשות בהמשך, תוך כדי הישענות על התשתית שהונחה בעבר על־ידי הספרות המשפטית. 

נפתח בהבחנות הבסיסיות בין סיבתיות עובדתית לסיבתיות משפטית (סעיפים ב וג) ובין קשר סיבתי לריחוק נזק (סעיף ד). אחר־כך נציג את הנתונים הרלבנטיים בהקשר הסיבתיות (סעיף ה) ואת הזיקה בינם לבין המבחנים המשפטיים המטפלים בסוגיה (סעיף ו). דיון מפורט בקשר הסיבתי ייעשה בסעיף ז ובמסגרתו יוצגו, ינותחו ויבוקרו המבחנים הקיימים תוך בחינת האלטרנטיבות. ריחוק הנזק יזכה לטיפול דומה בסעיף ח. בסעיף ט נעיף מבט מחודש על המשולש של אשם, קשר סיבתי וריחוק נזק. סיכום קצר של הטיעונים יחתום רשימה זו.