שתלטנות הרשלנות
המאמר דן בתופעה שבחרתי לכנותה "שתלטנות הרשלנות". הטענה המרכזית במאמר היא כי במשפט הישראלי עוולת הרשלנות לא רק מהווה עוולה מרכזית בדיני הנזיקין אלא אף הפכה, במידה רבה, תחליף לדיני הנזיקין כולם. המאמר בוחן את התופעה מבעד לאספקלריה של תאוריות נזיקיות שונות בעמדו על תוצאותיה בהיבטים של השטחת הזכויות הנזיקיות של נפגעים. הטענה היא כי במשפט הישראלי ניכרת מגמה שמובילה להתעלמות מחלק ניכר וחשוב מהאינטרסים המקוריים שעליהם דיני הנזיקין נועדו להגן. המאמר בוחן מבחינה היסטורית את התופעה של צמצום דיני הנזיקין, על רובדיהם השונים, לדיני הרשלנות ומאתר את הסיבות שהביאו להעצמתה של התופעה. במסגרת זו נבחנים פסקי הדין המובילים שיצרו את המגמה של "שתלטנות הרשלנות" והטעמים שבעטיים נטו בתי המשפט להרחיב את עוולת הרשלנות על חשבון העוולות האחרות. המאמר גם מצביע על תופעה חדשה יחסית, מן השנים אחרונות, ולפיה עוולת הרשלנות לא רק משתלטת על העוולות האחרות מבחינת נפח הפסיקה ותחומי מחייתה, אלא גם מעצבת מחדש את העוולות הפרטיקולריות בדמותה אגב שינוי אופיין המסורתי. ואולם, המאמר מראה גם כיצד לצד מגמה זו מתגבשת במערכת המשפט ההבנה כי במקרים רבים עוולת הרשלנות אינה מספקת תחליף ראוי לאינטרסים הנזיקיים המוגנים, והשימוש הגובר בה יוצר בפסיקה ריק. ריק זה מתמלא בחלקו באמצעות ראש הנזק של פגיעה באוטונומיה – יצירה מקורית ישראלית, שבמידה מסוימת הוא תחליף להגנה שהעניקו העוולות הפרטיקולריות לאותם אינטרסים שמוגנים כיום בחסר.
