בתי־המשפט ובתי־הדין בצוותא חדא

קשה מאוד לחלוק על עיקר דבריו של פרופ׳ פנחס שיפמן. אין ספק שהניסיון המעניין של שני מלכים המשתמשים בכתר אחד לא הצליח. נישואי־התערובת בין שתי מערכות משפטיות שונות, עם תיאוריות משפטיות שונות, השקפות־עולם ומגמות חברתיות שונות — ולפעמים אפילו מנוגדות — הולידו ילד אשר לא האב ולא האם ששים שייקרא על שמם. אף כאן, כמו בכל מקרה אחר של נישואין כושלים, כל צד מנסה להטיל את אחריות הכישלון על הצד שכנגד; המערכת החילונית מצביעה על המערכת הדתית, ואילו בתי־הדין מאשימים את בתי־המשפט. בהחלט צודק פרופ׳ שיפמן, שכתוצאה ממצב מסובך זה נוצרה אפילו מגמתיות מסוימת בין השופטים האזרחיים, מחד גיסא, ובין הדיינים הדתיים, מאידך גיסא, כשכל אחד קנאי להרחבת גבולותיו. מקום שאולי יש להסתייג מדברי פרופ׳ שיפמן הוא לא בכלל, כאמור לעיל, אלא דווקא בפרט; כלומר: בכמה מהדוגמאות הספציפיות אשר הביא פרופ׳ שיפמן כדי לבסס ולהדגים את מסקנותיו, הנכונות כשלעצמן.