מחלת האיידס כעילה לגירושין
בני זוג שאצל אחד מהם התגלתה מחלת האיידס, מצווים שלא לקיים את קשר הנישואין, מחשש הדבקה, לבד אם ניתן לוודא שלא יקיימו ביניהם יחסי אישות ותימנע סכנת ההדבקה. אם הבעל חלה והוא מסרב לתת גט, האם ניתן לכפותו לגרש? על פי ההלכה היהודית, כפיית גט אפשרית רק כשיש עילה חוקית. בתלמוד יש רשימת עילות לכפייה, אבל מטבע הדברים מחלת האיידס אינה אחת מהן. בפוסקים מצאנו דעות שונות באשר לשאלה: האם הרשימה הנ"ל היא רשימה סגורה, אם לאו. ברם, גם מי שסבור שזוהי רשימה סגורה, אינו שולל אפשרות להוסיף עילות בדרך של קל וחומר. אחת מעילות הגירושין הנזכרות בתלמוד היא "מוכה שחין" — מחלה הגורמת דחייה אצל האשה, אשר קיום יחסי אישות במהלכה גורם להחמרה במצב החולה. מכאן ניתן ללמוד שכל מחלה שיש בה סכנה לבן הזוג הבריא, כולל מחלת האיידס — יכולה לשמש יסוד לכפיית גט. כך נפסק לגבי מחלות מדבקות אחרות, כמו מחלת מין, וכך יש לפסוק גם ביחס למחלת האיידס. מסקנה זו יש לקיים גם בנסיבות שבהן אין מדובר בסכנת הדבקה של מאה אחוז, אלא גם אם יש ספק בהעברת המחלה, יש לכפות גט, משום שהכלל הוא: "חמירא סכנתא מאיסורא". לכאורה, גם כשהבעל בוגד באשתו עם נשים אחרות, או שהוא הומוסקסואל, או שמשתייך לקבוצת סיכון אחרת (כצרכני סמים), יש לכפות עליו גט משום שהמשך החיים המשותפים עם האשה מסכן את חייה.
