"הפרטת זכויות האדם" והשימוש לרעה בכוח
״הפרטת זכויות האדם״ יכולה להתבסס על שתי גרסאות חלופיות בעניין הצדק. האחת, צדק אינדיבידואלי ופורמלי, שלפיו זכויות אדם מאוזנות זו מול זו ללא התייחסות לאיזון הכוח בין הפרטים הנושאים את הזכויות; השנייה, צדק מהותי וקבוצתי, שלפיו מיישמים את זכויות האדם בתחום הפרטי כדי למנוע שימוש־לרעה של כוח סוציו־־כלכלי במצבים של אי־שוויון ממוסד. הגרסה השנייה של ההפרטה היא זו שאומצה באופן שיטתי על־ידי בתי־המחוקקים במאה העשרים. הדבר בא לידי ביטוי באופן מיוחד בהתפתחות החקיקה בתחומים של אפליה קבוצתית ושל יחסי־עבודה, המסמלת את מדיניות־הרווחה. מבדיקת התוצאות הקונקרטיות של הפרטת זכויות האדם ניתן לראות ששתי הגרסאות בעניין הצדק אינן מתיישבות וכי ה״הפרטה׳׳ האינדיבידואליסטית והפורמליסטית אף עשויה לחתור תחת מדיניות־הרווחה. לדעת המחברת, יש להתאים את הדוקטרינה השיפוטית של הפרטת זכויות האדם לבחירה הדמוקרטית המשתמעת מהמדיניות החקיקתית, מכיוון שזו מייצגת בחירה לגיטימית של הגרסה בעניין הצדק.
