כלל פסילה חוקתי - האם יש לו מקום בישראל?

לאחרונה עלתה שאלת מקומו של כלל פסילה חוקתי בכמה פסקי־דין בערכאות השונות, ונראה כי החלטה עקרונית בנושא תצא בקרוב מלפני בית־המשפט העליון. עד אז, מטרתו של חיבור זה היא להציג דרכים אפשריות לקביעתו של כלל פסילה לראיות שהושגו תוך פגיעה בזכות חוקתית. 
נראה, כי לאורך חקיקת חוקי־היסוד - והחשוב שבהם לענייננו, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו והכלים הניתנים בו - על בתי־המשפט בישראל לחרוג מהלכתם, הדוחה כל כלל פסילה של ראיות שהושגו תוך פגיעה בזכות, לקבוע כי ראיות כאלה הן פסולות ואין לעשות בהן שימוש כלשהו במהלך המשפט, גם אם משמעות הדבר היא פגיעה באמת העובדתית. 
החיבור מציג את הבסיסים לעיגונו של כלל הפסילה ואת אופן החלתו בארצות שונות המקיימות אותו. לטענתנו, לחלק נכבד מבסיסים אלה ניתן למצוא מקום ועיגון בחוק היסוד האמור. 
עוד עוסק החיבור ספציפית בשאלת היחס האפשרי בין כלל פסילה עתידי לבין סעיף 12 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, המעגן כלל פסילה להודיית נאשם. בהקשר זה תיבדק נחיצותו של כלל פסילה לראיה שהושגה תוך פגיעה בזכותו של אדם להיות מוזהר בשלבים השונים של ההליך הפלילי. בהתחשב בחוק־יסוד: כבוד האדם וחירותו, המאפשר החלה של כלל פסילה שכזה, בין בפסקאות המטרה שלו ובין בפסקת כיבוד הזכויות שבו, המסקנה היא כי אכן יש מקום לשינוי ההלכה הקודמת ולהחלתו של כלל פסילה חוקתי.