מתנה לצרכן

בין הדרכים שלהן נזקקים ספקי סחורה ושירות (להלן: המצרך) לקידום השיווק, אחת מן המקובלות ביותר בימינו היא להכריז שהצרכן הרוכש מצרך זה או אחר אצלם יקבל חינם גם נכס או שירות נוסף (להלן: התוספת). לפעמים מזכים בפרס את הצרכן הזוכה בהגרלה שיערוך הספק בין הלקוחות או את הצרכן שימלא תנאי זה או אחר (כגון איסוף של סדרת תמונות, שאחת מהן מצורפת בכל חפיסה של המצרך. הצרכן התמים יברך על הכרזה זו, בראותו בה תופעה הפוכה לתנאים המקפחים שהספקים מבקשים להכניס בחוזיהם אתו ושהדינים נלחמים בהם. ואמנם, אין לשלול את האפשרות שהספק יציע תנאים נוחים לשם משיכת הלקוחות ולהתגברות על מתחריו העסקיים, בהגבילו את ודוחו ואפילו בוותרו זמנית על כל רווח או בהפסידו. ראיה לכך ניתן לראות בגילויים אחרים למדיניותם העיסקית של הספקים, כגון מתן מצרך לדוגמא (למשל: הספקת יומון במשך חודש ימים) ללא תמורה לכל דורש. אך, מן הסתם, במוקדם או במאוחר הנושאים בעלות השי הנדון יהיו הלקוחות, בהידרשם לשלם תמורה גבוהה למצרך יותר מזו שהיו משלמים אלמלא המתנות אשר ניתנות להם או ללקוחות אחרים.
בצירוף: עיסקה בתמורה ותוספת חינם, לעתים קרובות אף אם לא תמיד יטול הספק ביד אחת את אשר הוא נותן בידו האחרת: ולא עוד אלא שעל־ידי הצירוף הנ״ל עלולים לנצל את הקסם הכרוך במתנה בעיני הבריות בהניעם את הלקוחות לעסק כולל פחות כדאי להם מאשר רכישת המצרך שהוא לבדו דרוש להם — להבדיל מדבר המתנה שאולי אינו עונה על צורך אמיתי של הרוכש. לצרכן הזהיר ניתן אפוא לסגל לעצמו את האימרה הקלסית: ״מדנאים [קרי: מספקים] אפחד אף כי מתנות ישאו״.
מבחינת המשפט הנוהג, על הפרשן לאמת אם המתנה המוצעת לצרכן היא מתנה להלכתה, לפי לשון הפרסומת, ובמקרה זה לקבוע מהו הקשר בינה ובין רכישת המצרך בתמורה. בישראל טרם הגיע העניין לערכאות, אך בפסיקה בארצות אחרות ובספרות, גם הישראלית לפי דיונה הראשוני, מתגלית רתיעה והססנות לפרש את לשון המתנה הנ״ל על פניה, ולרוב רואים בה כעין הסוואה לכוונתו האמיתית של הספק, כלומר:  לעריכת עיסקה כוללת בתמורה. על פירוש זה מעיד נוהגם של פוסקים וסופרים לכתוב ״מתנה״ או ״חינם״ במרכאות.
אשר למשפט הרצוי, דאגותיהם האפשריות הנ״ל של הצרכנים עשויות להיות גם לדאגות המחוקק. בישראל לא הונהגו עד כה כללים מיוחדים בנוגע לתופעה הספציפית הנדונה — להבדיל מכללים המיועדים להגן על הצרכן בפני הטעיה והשפעה בלתי־הוגנת בכללן וסדינים הנוגעים להגרלה בכללה. נשאלת השאלה אם כדאי גם למחוקק הישראלי ללכת בדרכה של החקיקה בארצות אחרות, אשר ראתה מקום להצר את צעדי הספקים במדיניותם העיסקית הנדונה. זוהי כעין חזית שנייה (אף אם לא שווה בחשיבותה) אשר יש שפותחים כנגד הספק, לעומת החזית הראשונה לאיסור התנאים המקפחים בחוזה.
כביטוי למדיניותם העיסקית, מתנות הספקים עשויות ללבוש שלוש צורות שמות לפי עוצמת הקשר ביניהן ובין עיסקה זו או אחרת של הספק ועסקיו בכללם. אחת היא זאת המעניינת אותנו כאן, אשר בה הזיקה הנ״ל אמיצה ביותר: מתן תוספת במתנה לרוכש מצרך זה או אחר, ולכן מתנה התלויה בעיסקת הרכישה. צורה שנייה קיימת כאשר הספק נותן בתור שי דוגמא של המצרך לאנשים שהוא מקווה כי אחר־כך ימשיכו וירכשו אותו בכסף מלא, אך בלי לדרוש שום התחייבות לכך מצדם. ועוד ישנה צורה שלישית, כאשר מתכוון הספק להעלות סתם את קרנו בעיני הציבור על־ידי ה-sponsoring (חסות) שלו לאיזה מפעל בעל תועלת כללית, אף לא קשורה לעסקיו. שני הסוגים האחרונים חורגים מדיוננו זה.