סמכות, עוצמה והפרדת רשויות - ביקורת שיפוטית בישראל בפרספקטיבה השוואתית
פוליטיקה חוקתית, ובכלל זה תפקידם של בתי־המשפט בעיצוב מדיניות ציבורית, הפכה לתופעה בולטת במדינות דמוקרטיות מערביות, ולאחרונה — גם במדינות לא־מערביות. כוחם של בתי־המשפט לקיים ביקורת שיפוטית ולהתערב בהליך הפוליטי, מבוסס במרבית המקרים, על הענקת סמכות פורמלית לעשות כן, והרחבתה של סמכות זו על־ידי בתי־המשפט עצמם. אולם האם ייתכן מצב, שבו הענקת סמכות פורמלית תביא דווקא להפחתה בעוצמתה של הרשות השיפוטית וביכולתה להתערב בעיצוב הפוליטיקה החוקתית? הביקורת של בתי־המשפט במדינות דמוקרטיות מופעלת בשנים האחרונות בהיקף ובעוצמה גדולים מבעבר כדי לפסול חוקים של בתי־המחוקקים והחלטות של הרשות המבצעת. באירופה ובארצות־הברית מבססים בתי־המשפט את הביקורת החוקתית על קנה־מידה תחום ומוגדר, קרי: החוקה (או במקרה הבריטי — חקיקת הקהילייה האירופאית), בבחינת החלטות של רשויות פוליטיות ומנהליות. ההיסטוריה של ביקורת שיפוטית בישראל חושפת מקרה מעניין, כאשר, בהיעדר חוקה כתובה, בית־המשפט העליון, בפרט בשבתו כבית־משפט גבוה לצדק, שימש גורם אקטיבי מאוד בפוליטיקה החוקתית. אני אטען להלן, כי ההתפתחות ההופכת את המקרה הישראלי למעניין ביותר מבחינת מחקר השוואתי, היא שלא כמקרים אחדים שבהם הביאה הסמכה פורמלית לעלייה בעוצמתה היחסית של הרשות השופטת, הרי שבישראל נוצרה מציאות שהגידול בסמכות הפורמלית מעמיד בסכנה את יכולתו של בית־המשפט לבקר חקיקה עתידית ואקטים מנהליים. זאת, בשל העובדה שבתי־המשפט אינם נחשבים עוד גורם נייטרלי בזירה הפוליטית ולכן קבוצות־מיעוט, החשות מאוימות מהשלכותיהן של פסיקות עתידיות, מנסות לכתוב בחוקי־היסוד הגנות ספציפיות לשמירת אינטרסיהן־שלהן.
