חוקה למדינת ישראל? - הדיאלוג הקונסטיטוציוני לאחר "המהפכה החוקתית"

עד שנת 1992 השתייכה ישראל למשפחת המדינות שבהן לא היתה חוקה פורמלית. חוקי־היסוד החדשים שהתקבלו בשנת 1992 והפרשנות שניתנה להם בפסיקת בית־המשפט העליון יצרו שינויים חשובים במשפט החוקתי בישראל. המאמר סוקר את ההשלכות של ההתפתחויות החוקתיות על היחסים שבין בית־המשפט העליון ובין הממשלה והכנסת (״הדיאלוג הקונסטיטוציוני״) ועל מעמדו בקרב הקהיליה החברתית והפוליטית על רקע טיעונים עיוניים שונים. לכאורה השינויים במשפט החוקתי הופכים את ישראל לשיטת־משפט שבה ישנה חוקה פורמלית המשמשת מסגרת להסדרת היחסים בין בית־המשפט לרשויות האחרות. בפועל ספק אם ״המהפכה החוקתית״ אכן הוליכה לתוצאה כזו. המהפכה החוקתית אכן העניקה לבית־המשפט סמכות רחבה־יחסית לפסול דברי חקיקה של הכנסת, אך בד־בבד הותירה בעינה את האפשרות של תגובה מיידית מצד הרשויות הפוליטיות לביטול התוצאות של התערבות שיפוטית כזו. בפועל גם כיום המסגרת החוקתית שלנו היא מסגרת גמישה, שבה פסיקתו של בית־המשפט אינה סוף פסוק, אלא כפופה לאפשרות תמידית של ביטול תוצאותיה על-ידי חקיקה של הכנסת, באמצעות הליך שאינו שונה באופן מהותי מחקיקה רגילה של הכנסת. מכאן, שהמהפכה החוקתית לא יצרה שינוי ביחסים בין בית־המשפט לכנסת במובן זה שהעניקה לבית־המשפט סמכות הכרעה סופית שלא היתה בידיו קודם־לכן. עם זאת המהפכה יצרה שינוי בכך שהעניקה לכל אחד מהמוסדות המשתתפים בדיאלוג כלים ״בלתי־קונבנציונליים״ היכולים לאפשר לו לתקוף הכרעות של הצד השני לדיאלוג. פירוש הדבר הוא, שהמהפכה לא הצליחה להעניק לנו מסגרת חוקתית יציבה שעל־פיה יתנהל הדיאלוג הקונסטיטוציוני, אך היא ״הצליחה״ להעניק לכל צד לתהליך כלים חזקים יותר, העשויים לערער את מידת היציבות ששררה קודם־לכן. על רקע זה המאמר סוקר את פסיקת בית־המשפט ואת פעולות הכנסת והממשלה משנת 1992 ואילך.