פרשת מעין באספקלריית המשפט העברי - האומנם ״אין שוני בתוצאה״?
לא באתי להסכים או לחלוק על דברי כבוד השופטת נתניהו בנוגע לעמדת המשפט העברי בסוגיה כאובה ועקרונית זו המתעוררת בפסק דין מ עין. כוונתי לא לדברים מהותיים שהובאו באותו פסק דין בנוגע למשפט העברי, אלא בעיקר לדברים שלא נאמרו ואשר מורים על חוסר העמקה במקורותינו. אמנם, לכאורה הדברים הפוכים. כבוד השופטת נתניהו קובעת בפתח דבריה: ״רוחשים אנו כביד לדעת חכמינו שכבר נתנו את דעתם לבעיה עקרונית זו״, ובסיום: ״והנה אין שוני בתוצאה גם לוא פסקנו על פי ההלכה״. ואולם, למסקנות אלה מגיעה כבוד השופטת לאחר עיון קצרצר, הכולל ציטוט מתשובה אחת של הרב יעקב ריישר ומשפט אחד ממאמרו של פרופסור אלון. בכך מסתכם כל הדיון במקורותינו. בפני המנסה לענות על השאלות החשובות שהועלו במקרה של ראובן מעין ז״ל, על ־פי גישת ההלכה, מונחת עבודה רבה.
אנסה להצביע על שאלות שונות שלדעתנו היה בית המשפט חייב לדון בהן; אין בדעתי לפסוק הלכה בנידון, וגם אין זה מתפקידו של המשפטן. רצוני לברר מה הן השאלות העולות מסוגיה זו, ולהצביע על גישות אפשריות לפתרון הבעיות. הבעיה שעליה הצביעה השופטת כאשר דנה במשפט העברי אינה הבעיה המרכזית שנידונה בפסק דין מעין, אך זו השאלה העקרונית שבה דנו חכמי ההלכה במסגרת דיונם במקרים הדומים לבקשת מר מעין ז״ל. ובניסוחה של כבוד השופטת נתניהו, כאשר היא באה לדון בגישת ההלכה: ״בעיה עקרונית זו של אבוד חיי שעה כשיש סכוי, אך לא בטחון, שעל ידי מתן תרופה מסוכנת יזכה החולה לבריאות ולחיים״. בפסק דינה (חוץ מהקטע הקצר הנוגע למשפט העברי) התרכזה כבוד השופטת בעיקר בשאלות משפטיות הנוגעות להחלת התקנות הקיימות על מקרה זה, ולא דנה בפרוטרוט בשאלה המשפטית־מוסרית שנידונה בכל חריפותה בידי חכמי ההלכה ואשר אפס קצה הועלה בפסק הדין.
