מעמדו של מומר

שתיים מן הסוגיות הסבוכות, במערכת הסבוכה כשלעצמה של דיני המעמד האישי בישראל, הן עניין המרת הדת ובעיית כפולי־הדת. הקושי בנוגע לשתיים אלה הוא כפול — הן באשר למהות הפורום המוסמך לדון בעניניהן, הן באשר למהות הדין שיחול עליהן. על שאלת סמכות השיפוט בענין שמעורבים בו כפולי־דת כתב פרופ׳ זילברג: ״לפנינו יצור משפטי בלתי רגיל, מיוחד במינו: סמכות ייחודית, שאינה מיוחדת לבית דין אחד, ונראה לי כי אין בארצנו שום מכשיר משפטי חוץ מן המחוקק גופו — המסוגל לחתוך את הקשר ׳הגורדי׳ הזה״. באשר לסמכות השיפוט ולדין שיוחל במקרה של המרת דת כותב Goadby: "We find the situation fraught with difficulties."

קשיים אלה מקורם במחדל של המחוקק, אשר נמנע מלקבוע בחוק את השתייכותם העדתית של אנשים שהמירו דתם. סימן 51(2)(ב) לדבר המלך במועצה הסמיך את המחוקק המנדטורי לקבוע את ״הנסיבות שבהן ייחשב אדם כחבר לעדה דתית״. אך המחוקק לא ממש סמכות זו.

השאלה, שבה נעסוק ברשימה זו, היא — מה היא דתו של מומר לענין השיפוט והדין שיחולו בענייני המעמד האישי שלו. בשאלה זו נעסוק לאור פסק־הדין, שניתן על־ידי בית־הדין הגבוה לצדק בפרשת מזרחי מפי השופט ח׳ כהן.