נכסי החייב שאינם ניתנים לתפיסה במשפט העברי

משפטים: כרך ב
שמואל שילה

מאמר זה דן בהגבלות שהמשפט העברי מטיל על הנושה כשהוא יורד לנכסי החייב על מנת לגבות את חובו. ההלכה קבעה שנכסים מסוימים אינם ניתנים לעיקול ויש להשאיר בידי החייב נכסים מסוימים הדרושים לו לקיום צרכיו המינימליים. נעיין להלן בדינים אלה כפי שנקבעו להלכה וכפי שנהגו למעשה.
המחוקק המודרני תר, מטעמים מובנים, אחר שביל הזהב, שמירה על אינטרסי בעל החוב מחד, והגנה על החייב מפני נזק יתיר מאידך. על המחוקק למצוא שיווי המשקל בין השניים: בין הצו המוסרי המשפטי העליון של התורה, "לא תהיה לו כנושה", לבין הכלל האנושי החברתי המחייב בחיי הכלכלה- "לא תנעל דלת בפני לווין". אולם חבלי לידה קשים ביותר קדמו מסקנה נכונה ומעשית זו. למשל, המשפט הרומאי בשנים עשר הלוחות, פתר את הענין "על גופו" של החייב. "על גופו" תרתי משמע: אדם כי ילווה מרעהו כסף ותקצר ידו מלשלם, ייהפך לעבד ויימכר לנכרי. ואם איתרע מזלו ומספר נושים רכובים על ראשו, הדין הוא - יחלוקו, גופו יבותר לנתחים ויחולק בין הנושים השונים.
המצב הקיים בארץ מבוסס על סעיף 22 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967. מי שיחקור בעיה זו במשפט הישראלי והאנגלי ובפסיקת בתי-המשפט באנגליה ובארץ, ישתומם: בעיה משפטית חברתית וכלכלית פר אקסלנס המתעוררת לעתים קרובות, כמעט שלא נידונה ולא פורשה כראוי. הפסיקה הישראלית והאנגלית הן מקורות אכזב למי שמעוניין להעמיק חקר בסוגיה זו. לעומת זאת, הן הדיונים והן הפסיקה במקורות המשפט העברי בנדון זה הם ענפים ורחבים. כאן, במשפט העברי, נמצאת ההלכה הזאת מוארת מקרוב על כל מבואיה ומוצאיה, על נפתוליה וקשייה.