טענת אי־ידיעת הדין במשפט הפלילי העברי

יש האומרים כי טענת אי־ידיעת הדין פוטרת את הנאשם מאחריות פלילית במשפט העברי. אמנם, המשפט העברי מתנה את ענישתו של העבריין בעונשי החובה של התורה בכך שיתרו בו עובר לעשיית העבירה, כי מעשהו הוא עבירה והעונש עליו במיתה או מלקות, ושהוא גם יקבל על עצמו את ההתראה ויתיר את עצמו למיתה. אך דין זה קשור במחשבה הפלילית המיוחדת הנדרשת להטלת עונשי התורה, שהעבירה תיעשה תוך חילול שם שמים. אין לו עניין עם אותן רמות נמוכות יותר של עבריינות ואותם שיקולי ענישה המקבילים לחוק המודרני. גם במשפט העברי, אי־ידיעת הדין אינה פוטרת את העבריין מכל אחריות פלילית, ולעתים ההתייחסות לאי־ידיעתו תהיה חמורה. בהרבה מקרים, אי־ידיעת הדין נחשבת שוגג במשפט העברי, כמו טעות בעובדה. ובמקרים מיוחדים. היא נחשבת קרובה למזיד. המחבר מנתח שלוש סוגיות בהן דן המשפט העברי את הטועה בדין כקרוב למזיד. כהסבר לסוגיות אלו הוא מציע את התיזה שהמשפט העברי מחמיר עם הטועה בדין, לעומת הטועה בעובדה, כאשר העבריין מתכוון לפגוע באינטרס המוגן על ידי החוק, או מתנכר לאינטרס זה ואדיש לו, למרות הטעות שלו לגבי הדין החל בענינו.