בן־גוריון, בג"ץ והחוקה שלא הייתה (כרך נג)
ביוני 1950 התקבלה החלטת הררי, אשר הושפעה במידה רבה מהתנגדותו הנחרצת של דוד בן־גוריון לכינון חוקה לישראל. אלא שבן־גוריון לא התנגד מאז ומעולם לחוקה. למעשה, עובר לקום המדינה וסמוך לאחריו, ראה בן־גוריון בכינון חוקה חלק אינטגרלי מתהליך ייסוד המדינה. מאמר זה מראה כי השינוי בעמדתו של בן־גוריון בשאלת החוקה חפף לתחילת הפעילות בבג"ץ הישראלי, ראשית בבית המשפט המחוזי בתל אביב ובהמשך בבית המשפט העליון. ההצבעה על עובדה יסודית זו מאפשרת לחשוף לראשונה את הקשר שבין פעילות בג"ץ ובין התנגדותו של בן־גוריון לחוקה, אשר טרם נדון בספרות. לצורך כך מצליב המאמר עתירות שהוגשו לבג"ץ במחצית השנייה של שנת 1948 עם תוכנה של הצעת החוקה אשר נדונה באותה העת בוועדת החוקה של מועצת המדינה הזמנית. הצלבה זו משמשת להוכיח כי חששות עיוניים לכאורה של בן־גוריון מכינון חוקה נבעו בעצם מפעילותו של בג"ץ, ובפרט מהאפשרות המסתברת של התהוות ביקורת חוקתית בבג"ץ. המשגת ההתנגדות לכינון חוקה כתגובת־נגד אנטי־שיפוטית, שמטרתה ריסון כוחה של הרשות השופטת בבואה להגן על זכויות הפרט, משליכה על הבנתנו את תהליכי התפתחות המשפט הציבורי והיחסים בין הרשויות השונות בשנים המעצבות של המדינה. היא גם מעלה שאלות בדבר מידת המחויבות של ראש הממשלה הראשון לדמוקרטיה ולשלטון החוק, אשר נדונות אף הן במאמר.
