הזכות לקיום בכבוד בראי המשפט העברי: מעמדה החוקתי
בג"ץ עמותת מחויבות היה אבן דרך בהכרה במעמדה החוקתי של הזכות לקיום בכבוד. בית המשפט העליון הגדיר את האחריות החברתית לביטחון הסוציאלי של מעוטי האמצעים כחלק מן המבנה הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל, אשר הרשות המחוקקת והרשות המבצעת מחויבות לפעול במסגרתו. כיצד היה בג"ץ עמותת מחויבות עשוי להיראות לוּ היה ארון הספרים של המשפט העברי בין מקורות ההשראה של השופטים? מאמר זה מוקדש לפריסת יריעה רחבה של התרומה האפשרית שהייתה עשויה להיות למשפט העברי לדיון המשפטי שנערך בפסק הדין. המאמר מעלה ארבע מסקנות משלימות: הראשונה, שופטי בג"ץ, אשר הכירו באחריותה של מדינת ישראל לביטחון הסוציאלי של תושביה כחלק מהמבנה הקונסטיטוציוני שלה, היו יכולים למצוא עוגן היסטורי ושורש רעיוני במסורת המשפט העברי; השנייה, קביעתם של שופטי בג"ץ כי הזכות לקיום בכבוד היא זכות חוקתית בעלת מעמד-על ביחס לנורמות אחרות היא הישג משפטי ישראלי, אשר היה יכול להיות נדבך חשוב בהמשך פיתוחה של המסורת היהודית ארוכת השנים בתחום זה לוּ היה נעשה מתוך דיאלוג עם המקורות היהודיים; המסקנה השלישית נוגעת לשפה המשפטית, ולפיה בתחום זה שיח החובות של המשפט העברי נושא בכנפיו יתרונות מהותיים שאינם קיימים בשיח הזכויות של בג"ץ ("הזכות לקיום בכבוד"). המסקנה הרביעית נוגעת לקשר שבין רווחה וכבוד. לעומת שופטי בג"ץ, שגזרו את הזכות לביטחון סוציאלי מן הזכות לכבוד, נראה כי המשפט העברי מצביע על קשר הפוך בין השניים, ולפיו סיוע הרווחה לעני דווקא עלול לפגוע בכבודו, ונדרשת אפוא רגישות מיוחדת לאיתור דרכים לסייע לעניים באופן שישמור על כבודם ולא ירמוס אותו. המשפט העברי היה יכול אפוא לאשש חלק מן המסקנות שאליהן הגיע בית המשפט העליון, להתעשר מחלקן ולאתגר חלק אחר שלהן. זוהי הזמנה לבניית שפה יהודית-ישראלית בתחום דיני הרווחה, המבוססת על מיזוג אופקים של עולמות המשפט העברי והמשפט הישראלי.
