עילת הקשירה בדיני תחרות: היבטים קוגניטיביים והתנהגותיים
דיני התחרות אוסרים על בעל מונופולין להתנות את רכישת המוצר או השירות שבמונפולין בתנאים אשר מטבעם או בהתאם לתנאי מסחר מקובלים אינם נוגעים לנושא ההתקשרות. בעיקרם של דברים, נאסר על בעל מונופולין להתנות את רכישת המוצר או השירות שבמונופולין ברכישת מוצר או שירות אחר – פרקטיקה הידועה בַּשם "קשירה". על אף האינטואיציה שלפיה קשירה עלולה לפגוע בצרכן, הנאלץ לרכוש מוצר נוסף על זה שביקש, הספרות הכלכלית גורסת זה שנים שניצול הצרכן בפשטות כזאת לא ייתכן. אומנם הכתיבה זיהתה תנאי שוק מיוחדים שבהם קשירה עשויה להיות פוגענית, אך ניצול הקשירה באופן האינטואיטיבי והפשוט ביותר עדיין נתפס כבלתי אפשרי.
חיבור זה מציע שני הסברים בעלי תחולה רחבה ליעילותה של הקשירה מנקודת ראותו של בעל המונופולין. ההסברים מבוססים על הטיות קוגניטיביות המוכרות מתחום קבלת ההחלטות. החיבור מראה כיצד הטיות אלה של הצרכנים ניתנות לניצול שיטתי – וכעניין שבשגרה – מצד בעלי מונופולין, לשם הגדלת הסכום שהצרכנים מוכנים לשלם עבור המוצרים הקשורים. החיבור מראה גם מדוע ניצול ההטיות תלוי בכוח השוק של המוכר. הניתוח אינו מחייב את המסקנה שהאיסור על קשירה מוצדק. מסקנה כזו תלויה בעמדה ערכית בנוגע לניצול הטיות ובשקילת התועלת שבאיסור אל מול עלותו. עם זאת, הניתוח מתקף את האינטואיציה בדבר כדאיות הקשירה מנקודת ראותו של בעל המונופולין, ומבהיר את חששו של המחוקק מקשירה כזו.
