בִּגְנוּת ההגינות: מקומה הנעדר של הגינות בחובת האמון בדין הישראלי

מאמר זה בוחן את מקומו של יסוד ההגינות בחובת האמון בדין הישראלי לנוכח מגמה המזוהה במידה רבה עם בית המשפט הכלכלי – לקלוט כביכול מדיני החברות של דלאוור דרישה של הגינות מלאה ביישום חובת האמון של נושאי משרה ושל בעלי השליטה בחברה. ניתוח עיוני מצביע על העדיפות המוחלטת במידע שאמונאי (fiduciary) נהנה ממנה לעומת הנהנה וכלפי בית המשפט. עסקות בין אמונאי לבין נהנה, שעשויות להיות יעילות ולעתים הכרחיות, תלויות אפוא בהסכמה תקפה של הנהנה על בסיס גילוי מלא – לאמור, כלל של קנין ולא של אחריות. דיני האמונאות באנגליה ובארצות הברית אימצו גישה זו משכבר והם דבקים בה עד היום, למעט דיני החברות האמריקאיים. בדינים אלה גרמה תאונה משפטית להיווצרות הדוקטרינה של הגינות מלאה, אשר מעטים חולקים על נפסדותה. על רקע זה הדין הישראלי אכן דוחה כל אפשרות לבחון את הגינותה של פעולה של אמונאי כאשר מתעורר חשש שהיא נגועה בהפרת חובת אמון. הדרך היחידה להכשיר פעולה נגועה היא בהסכמה תקפה של הנהנה על בסיס גילוי מלא, ובחברה – באמצעות אורגנים המקיימים את חובת האמון שלהם. "האווירה המשפטית" המקבלת באהדה את דוקטרינת ההגינות המלאה הדלאוורית גם לצורך בחינה מהותית והכשרה של הפרת חובת אמון, וההלכה המתהווה בדבר בחינה מוגברת המסתפקת אף בסבירות הפעולה הנגועה לשם כך, מבטאות אפוא מגמה רגרסיבית לא-רצויה.