קניין חדש תוצרת הארץ – אימוץ דוקטרינת הקניין החדש בישראל ורציותה המשפטית והחברתית
המושג "קניין חדש" מתייחס לתפיסה המשפטית לפיה הגנת הזכות החוקתית לקניין אינה מוגבלת אך לבעלות פרטית במשאבים גשמיים, אלא כוללת גם הענקות מדינתיות בעלות ערך כלכלי (כגון קצבאות, מענקים או רישיונות לפעילות מסחרית). גם כיום, יותר מ-50 שנה לאחר פרסום מאמרו המכונן של רייך שבו נתבע מונח זה, השאלה אם ההענקות המדינתיות המכונות "קניין חדש" נכללות בגדרה של הזכות החוקתית לקניין, טרם הוכרעה בדין הישראלי.
חיבור זה משרטט לראשונה את מאפייניה של הדוקטרינה המשפטית המתגבשת במשפט הישראלי, תוך בחינת ההקשרים החברתיים של ההכרעות המשפטיות ועמידה על שיקולי המדיניות השיפוטית שבבסיסן. כבסיס לדיון, הוא מראה שפסיקת בית המשפט העליון הישראלי בעשורים האחרונים החלה להרחיב את הגנת הזכות החוקתית לקניין גם בנוגע להענקות מדינתיות, ובהתאם – להפעיל ביקורת שיפוטית במישור החוקתי באשר לחקיקה ראשית או פעולה שלטונית המשנות או מבטלות הענקות מדינתיות בתחומים מגוונים.
לאחר זיהוי מאפייניה הפוזיטיביים של הדוקטרינה המשפטית המתגבשת, והגדרתם, המאמר מציע ביקורת כפולה: פנימית וחיצונית. הביקורת הפנימית מתייחסת לכשלים בדוקטרינה הקיימת בכל הנוגע לשלבים השונים של הביקורת החוקתית הנוהגת (שאלת קיומה של זכות חוקתית ותיחומה, שאלת קיומה של פגיעה, והפעלת מבחני האיזון של פסקת ההגבלה). הביקורת החיצונית נוגעת לכשלים התיאורטיים שבהמשגת הענקות מדינתיות כקניין פרטי. לבסוף, המאמר מציע מתווה חלופי להתמודדות עם הצורך בביקורת שיפוטית על מישור היחסים שבין הפרט למדינה בהקשר של הענקות מדינתיות, באמצעות כללי המשפט המנהלי והזכויות החוקתיות לכבוד האדם וחופש עיסוק.
