חסיון בנק־לקוח בדיני הראיות
מאמר זה דן באפשרות להגן על סודיות בנקאית (המעומת ביחסים חוזיים שבין בנק ללקוח) באמצעות חסיון ראייתי. הכרה בחסיון כזה תעמיד מחסום מפני פגיעה בפרטיותו הפיננסית של לקוח הבנק אגב התדיינות משפטית. בירור עובדות יהא עדיף, בהרבה מקרים, על פני שמירת הפרטיות הפיננסית; גם פרטיות פיננסית יכול שתהא עדיפה, בלא מעט מקרים, על פני בירורן של עובדות אגב משפט. דברים אלה תומכים, לכאורה, בהעמדת חסיון יחסי כללי שיגן על פרטיות פיננסית במובנה הרחב, תוך שהיא מאפשר לבתי המשפט לאזן בין הערכים המתחרים אד־הוק. דא עקא, גישה זו — בהיותה מושתתת על ׳׳עיקרון׳׳ כללי, להבדיל מ״כלל׳׳ ספציפי — תהא כרוכה בהוצאות אכיפה מרובות. מאמר זה שולל אותה אפוא, תוך שהוא תומך בקביעה פרטנית של חסיונות שמטרתם להגן על פרטיותו הפיננסית של אדם. חסיונות אלה ראוי שיוענקו רק במקרים שניתנים להסדרה באמצעות כללים ספציפיים שאכיפתם לא תטיל הוצאות מרובות.
אלה הם מקרים שכיחים בעלי דפוס נסיבתי אחיד ומוגדר. יחסי בנק־לקוח נמנים עם מקרים אלה ועל־כן ראוי להחיל עליהם חסיון יחסי. חסיון זה יקויים באין עדיפות ברורה לבירור העובדות על ידי הפיכת החסוי לגלוי.
תיזה זו מושתתת גם על ניתוח השוואתי של החסיונות המוכרים בדין הישראלי. ניתוח זה מסווג את החסיונות לא רק כ׳׳מוחלטים׳׳ וכ׳׳יחסיים" (כפי שנהוג על פי ההשקפה המסורתית) אלא נם כ"תוכניים׳׳, כ׳׳אישיים׳׳ וכ׳׳מעורבים". חסיונות אשר נמנים עם שתי הקבוצות האחרות מעניקים פטור מחובות הגילוי לאנשים מוגדרים, ולא ביחס למידע ככזה. חסיונות אלה (שדוגמתם המובהקת היא חסיונות החלים על כמה בעלי מקצוע) מיוסדים ברובם על ׳׳תורת התמריץ״, דהיינו: על השקפה אשר מועידתם לשמש תמריצים להעברת מידע לידי אותם בעלי מקצוע. מאמר זה מראה, כי לתורת התמרק יש כח שיכנוע מוגבל וכי אין היא יכולה לשמש הצדקה לחסיון בנק־לקוח. כאמור, קביעתו של תסיק בנק־לקוח נתמכת על ידי הצורך להגן על פרטיות הלקוח. חסיון זה, ראוי לו שיהא תוכני (ולא מעורב או אישי). לכך יש השלכה ברורה: לא רק בנקים, אלא גם לקוחותיהם, ראוי שיהנו מן הפטור מחובות הגילוי המשפטיות. מאמר זה דן גם בפסיקתם של בתי־המשפט הישראליים, שעקה בחסיון בנק־לקוח והכירה בו.
פסקי־דין אלה והשלכותיהם נדונו באופן ביקורתי. דיון זה נערך בהישען על התיזה הנורמטיבית בפותחה במאמר, תוך עמידה מפורטת על המסגרות התחיקתיות הרלבנטיות.
