הכשרות לעדות, החובה להעיד וראיות חסויות
הערותי לתזכיר חוק הראיות, התשמ״ה — 1985, תתמקדנה כשלושה נושאים: הכשרות לעדות, החובה להעיד וראיות חסויות. שלושתם קשורים בתהליך מסירתה של עדות בבית־המשפט, כשהיסוד המשותף להם מתמצה בשאלה: האם חייב פלוני, העומד על דוכן העדים, ליתן עדות או למסור ראיה שברשותו?
החובה להעיד היא הכלל הבסיסי, המרכזי. יסודותיה נעוצים באינטרס עשיית הצדק. כדי שבית־המשפט יוכל להכריע בסכסוך המשפטי שהביאו בעלי־הדין לפניו, חייבת להיות מונחת לפניו תמונה מלאה של כל העובדות הרלבנטיות לאותו סכסוך. לפיכך, על כל אדם הנקרא ליתן עדות בבית־משפט מוטלת החובה להשיב לשאלותיו של כל אחד מבעלי הדין, או של בית־המשפט, ולמסור כל ראיה שברשותו. הפרתה של חובה זו מהווה במשפט הישראלי בזיון בית משפט ועבירה פלילית של סירוב להעיד. אך לכלל האמור שני סייגים, המגבילים, כל אחד בדרכו, את היקף חלותה של החובה להעיד, הן ביחס לסוגי העדים שעליהם היא מוטלת והן ביחס לטיב הראיות שאת מסירתה היא כופה. הסייג האחד הוא סייג הכשרות, ואילו הסייג השני פוטר את העד מן החובה להעיד או למסור ראיה שברשותו.עילות הפטור או החסיון קבועות בהוראות הדין בבחינת ״רשימה סגורה״ שטעמיה נעוצים בשיקוליים חברתיים, חוץ־ראייתייס, אשר אותם העדיף המחוקק על־פני הצורך בגילוי האמת העובדתית בבית־המשפט. יחד עם זאת, מאחר שכל הוראה כזו, המשחררת את העד מחובתו הציבורית למסור עדות, מציבה, למעשה, מכשול על דרך בירורה העובדתי של המחלוקת ובכך מקשה על בתי־המשפט במלאכתם.
נבחן את הדינים האמורים לגופם, ולאור ההוראות הדנות בנושאים אלו במסגרת הצעת החוק שקידם משרד המשפטים בנושא.
