מזרחים במשפט: ה"אין" כ"יש"
מאמר זה מבקש לבחון את יכולת הניעות החברתית של קבוצה מופלית דרך מנגנוני האנטי-אפליה שמציע המשפט הישראלי, ואת מגבלותיהם של מנגנונים אלה. באופן פרטני, ולראשונה, הוא בוחן את יחס המשפט הישראלי לקבוצה המופלית של מזרחים. הטענה המרכזית במאמר היא כי מערכת המשפט הישראלית משקפת ומכוננת בה בעת התעלמות מקיומה של קבוצת המזרחים בישראל כקבוצה מופלית. התחקות אחר שורשיה הסוציולוגיים והמשפטיים של התעלמות זו מביאה לזיהוייה על ידי הכותבת כ"דינמיקה של הכחשה". דינמיקה זו יוצרת קושי סוציו-משפטי מבני, שבמסגרתו מתנהל מאבקם של מזרחים לשוויון כמאבק מוגבל. ניתוח איכותני וכמותי של השימוש שנעשה מזה כעשור בחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובמקומות ציבוריים משקף מגבלות אלה בצורה חדה ושיטתית. הניתוח מעלה כי המשתמשים העיקריים בחוק הם מזרחים אשר אינם מוכנסים למקומות בילוי בשל מוצאם. דא עקא, שאף שהחוק יועד במקורו למגר בראש ובראשונה התנהלות מפלה זו, הרי שבפועל מתקשים בתי המשפט למצוא בו את הכלים הדרושים למיגורה של הפליה זו, תוך הכרה בה כהפליה הננקטת נגד מזרחים ומחמת מוצאם. למרות ממצאים אלה, מצביע המאמר על מסגרת הקיימת בחוק שתאפשר את השימוש הראוי והאיכותי בו, ותאפשר, בה בעת, את הפסקת דינמיקת ההכחשה וניתוקה ממקורות ההזנה המתמשכים שלה. קריאה נכונה של החוק תעמיד לאוכלוסייה המזרחית בישראל את הכלים הנדרשים לה להפסקת הפלייתה המתמשכת גם בתחומים אחרים.
