בג"ץ אדלשטיין – הערת פסיקה

ביום 23.3.2020 ניתן בבית המשפט העליון פסק דין חלקי בעניין סירובו של יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין לקבוע דיון למינוי יו"ר כנסת קבוע לבקשת 61 חברי כנסת. בית המשפט בחר להתערב בהחלטתו הפנים-פרלמנטרית של יו"ר הכנסת והורה לו לקיים דיון כאמור במסגרת זמנים מוגדרת. הערת פסיקה זו מצביעה על כמה וכמה ליקויים חמורים בניתוח המשפטי שנערך בפסק הדין, ובעיקר באופן החלת המבחן המשפטי המרכזי, "מבחן סבידור" (הידוע גם כ"מבחן שריד"), על המקרה הנידון. בית המשפט סטה סטייה קיצונית מפסיקתו הקודמת, בכמה היבטים, מבלי לציין זאת במפורש, ולא קיים דיון כלשהו על אותם תקדימים, כשהוא משדר "עסקים כרגיל". בית המשפט כמעט שלא התייחס לתחולת הוראות תקנון הכנסת ולחריגה מהן, ואילו בעבר התערב רק במקרים שבהם קבע במפורש כי התקנון הופר. בית המשפט לא נימק את המבחן העיקרי בפסק הדין מחד, ולא פירט את אופן החלת המבחן בנסיבות המקרה שנידון לפניו מאידך. שגיאת בית המשפט על פני הדברים היא כפולה – הן בתוכן ההחלטה הסותרת את ההלכה הפסוקה על פני הדברים, והן בהיעדר ניסיון הנמקה בסיסי מצד בית המשפט. יש בליקויים אלו לשנות את המסקנה הסופית שאליה הגיע בית המשפט, ולפחות יש בהם להחליש מסקנה זו, ומכל מקום הם מהווים ביקורת נוקבת על ההנמקה המצויה (והחסרה) בפסק הדין.