להכשיר את הפֶּרֶץ: בקשת צו חדירה לחומר מחשב לאחר חדירה שלא כדין – צו ניקוי או צו הלבנה?
לפי הדיווחים, בשתי פרשות מפורסמות בשנה האחרונה נערך לכאורה חיפוש לא חוקי. בראשונה חדרה עיתונאית לטלפון חכם של ראש לשכת עורכי הדין, שאותו קיבלה מרעייתו של ראש הלשכה, ומצאה בו תכתובות המעלות חשדות פליליים חמורים באשר לשוחד מיני בוועדה למינוי שופטים. לאחר שעירבה העיתונאית את רשויות האכיפה וביקשה חסינות בפני העמדה לדין, פנתה המדינה לבית משפט בבקשת צו חיפוש וחדירה לחומר המחשב.
בפרשה מאוחרת יותר, במסגרת החשדת ראש הממשלה בפלילים, הוטרד ואוים עד מדינה בטלפון. המשטרה פנתה לחשודים בבקשה לחשיפת תוכן הטלפון שלהם בלי צו ובלי להסביר על זכותם לסרב לבקשה. לאחר שחשפו את התוכן ונמצאו ראיות מפלילות, פנתה המדינה לבית משפט וביקשה צו חיפוש. השופט קבע שהחיפוש שנערך לפני הבקשה בבירור אינו חוקי, אך התיר לערוך חיפוש ממוחשב. השאלה התגלגלה עד לבית המשפט העליון ובחזרה למטה: האם ניתן וראוי להוציא צו חדירה לחומר מחשב שכבר נחדר שלא כדין?
המאמר יציע שבית המשפט מוסמך, אך אינו חייב, לקבל את בקשת המדינה לצו לחדירה חוזרת. השיקולים שראוי לשקול בבקשה שכזו הם האינטרס הציבורי בתיק ובצו, המאבק בחדירות לחומר מחשב שלא כדין ובביצוע עבירות לשם אכיפת הדין הפלילי וזכויות הפרט. המאמר יטעים היבטים שלהם שלא נדונו בפסיקה ויגרוס ששאלת הקשר הסיבתי בין הפרת הדין לבין הבקשה לצו חיפוש אינה חשובה מבחינה נורמטיבית. המאמר יסתיים בהצעה לשנות ככלל את ההליך השיפוטי שעניינו בקשה לצו חדירה לחומר מחשב.
