קוֹל בְּמַרְצָה ערווה: סובלנות פטריארכלית והפרדה בין המינים באקדמיה כהטרדה מינית ממוסדת

מאמר זה מנגיד שתי מגמות הפוכות זו לזו באקדמיה הישראלית בשנים האחרונות: מצד אחד שיפור הטיפול בהטרדות מיניות, ומצד אחר התפשטות של ההפרדה בין המינים, שכוללת כיתות נפרדות לגברים ולנשים ואיסור על נשים ללמד בכיתות של גברים. במרכז המאמר אני דן בטענה שההפרדה בין המינים באקדמיה היא הטרדה מינית ממוסדת, בהנחיית המדינה ובעידודה. לפיכך מיסוד ההפרדה באקדמיה הוא נסיגה ניכרת ביחס להתקדמות שחלה בטיפול בהטרדות מיניות באקדמיה.

כשם שהמלחמה בהטרדות המיניות נתקלה בהתנגדות הליברלית המסתמכת על פגיעה בחיזור וברומנטיקה, כך המאבק בהפרדה בין המינים נתקל בהתנגדות על רקע של טענה לחוסר סובלנות, חוסר התחשבות ופגיעה בזכויות המיעוט. יש לראות בהתפשטות ההפרדה בין המינים אל תוך האקדמיה חלק ממגמה רחבה יותר.

בינתיים ה-metoo# של האקדמיה מבושש לבוא. האקלים התרבותי שאפשר את החשיפות של מעשיהם של אנשים דוגמת הארווי ויינשטיין ואחרים, שהחלו בשלהי 2017 (או את מעשיהם של מרצים שהטרידו או ניצלו מינית תלמידות), עדיין אינו מאפשר התפכחות מאשליית ההנגשה וההכלה התרבותית שהלימודים בהפרדה בין המינים נצבעה בה. באקלים זה לא קל – אבל חשוב – להכיר בכך שמיסוד ההפרדה בין המינים באקדמיה חותר תחת ההישגים של תנועת metoo#, לרבות תחת ההישגים המסוימים של האוניברסיטאות עצמן במאבק בהטרדות מיניות בקמפוס.