המצאת כתב הטענות הראשון: עליית ההמצאה, ירידת הידיעה ומעמד הבכורה של עורך הדין בתקנות סדר הדין האזרחי החדשות
המצאתו של כתב הטענות הראשון היא סוגיה מרכזית בהליך האזרחי, שיש לה השלכות קרדינליות משלביו הראשונים של ההליך (קניית סמכות השיפוט לדון בתביעה) ועד סיומו (מתן פסק דין מחייב כלפי בעלי הדין וכלפי כולי עלמא). תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד–1984 ותקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט–2018 מסדירות את אופן ההמצאה של כתבי טענות בכלל ושל כתב הטענות הראשון בפרט. שני עניינים עיקריים שמצויים בליבו של פרק דרכי ההמצאה בתקנות החדשות מחוללים שינוי עמוק וחשוב באשר למצב בתקנות הוותיקות: האחד, עיגון והסדרה של מטרת פעולת ההמצאה; השני, מתן בכורה למעמדו של עורך הדין בתהליך ההמצאה. רשימה זו מציגה תחילה, לראשונה, תמונה של התכליות העקרוניות של פעולת המצאתו של כתב הטענות הראשון בהליך, בהדגשת המתח המתקיים בין "כלל ההמצאה" המחייב מסירה פיזית של כתב טענות זה ובין "כלל הידיעה" המתקיים במקום שקיימת בו אצל הנמען הכרה של פרטי המסמך, אף אם המסמך לא נמסר פיזית. על רקע זה מסבירה הרשימה כיצד יש להבין את דרך עיצובו של הליך ההמצאה בתקנות החדשות. בחלקה השני עומדת הרשימה על שינוי מהותי במעמדו של עורך הדין בתהליך המצאת כתב הטענות הראשון שבוצע בתקנות החדשות ועל התכליות וההצדקות האפשריות לשינוי זה. הרשימה מציגה את המורכבות שנובעת מהחובה להמציא את כתב הטענות הראשון לעורך דינו של הנמען ומציעה דרכים להתמודד עם קשיים צפויים.
