#MeToo כדיסטופיה פמיניסטית?

מאמר זה מבקש להתבונן בתנועת #MeToo דרך העדשה שמציעה סוגה ספרותית – הדיסטופיה הפמיניסטית. #MeToo נתפסת לעיתים כתופעת מדיה הפועלת בעיקר במרחב הווירטואלי, שבמידה רבה עוקף משפט. זה מקור כוחה, שכן היא מאפשרת לנשים שנפגעו לא להכפיף עצמן למנגנונים בעייתיים שנוצרו באמצעות תפיסת עולם אנדרוצנטרית ולקבל את הצדק המגיע להן מייד וללא פשרות. הספרות הדיסטופית הפמיניסטית מנכיחה סכנות הגלומות בקיום נעדר משפט, ובין היתר היתכנות מדרון שכיוונו עולם נוסח "סיפורה של שפחה" (ספרה של מרגרט אטווד שעובד לסדרת טלוויזיה משפיעה). ללא שינוי עומק הדורש משפט, רומזת לנו הספרות הדיסטופית, תנופת השינוי עלולה ליצור תגובת נגד או מהפכת נגד. הספרות חוזה גם (או מזהירה) כיצד לאחר הגלים של מהפכה ומהפכת נגד יחזור הסדר הפטריארכלי הישן על כנו. הגם שחשש מפני "גלעד" בדיונית אינו אמור למנוע חתירה אקטיבית לעבר חברה צודקת ושוויונית שבה נשים חופשיות מהטרדה מינית ומתקיפות מיניות, עיון בייצוגים התרבותיים שהם פרי סוגת הדיסטופיה הפמיניסטית עשוי למקד את אופי יעדי ההמשך. נראה כי מלבד השלב הראשוני של תנופה ותקווה שבהן תנועת #MeToo מציידת את המאבק, לא ניתן לוותר על עבודה נחושה ופוליטית הממוקדת בשאיפה לאדפטציה של המשפט שתבצר שינויים גם אם השינוי יהיה איטי מהקצב שתנועת #MeToo גורמת לנו לקוות לו.