חופש הביטוי, חופש המימון ועקרון אי-ההנצחה
חלק קטן אך חשוב מן העיסוק בחופש הביטוי נוגע לשאלת משאבי ביטוי, כלומר החובה השלטונית (ככל שיש כזאת) לסייע ביצירת במה לביטוי. המקרה הפרדיגמטי שבו סוגיה זו מתעוררת הוא מימון ציבורי של פעילויות תרבות ואמנות. ככלל, הגישה הנוהגת בפסיקה היא שלא לקבוע כי קיימת זכות פוזיטיבית לתמיכה שלטונית בביטוי פרטי, וכאשר המדינה מקצה כספים לפעילויות תרבות ואמנות, הפסיקה גורסת כי על המדינה לפעול באופן שוויוני וניטרלי כלפי מבקשי המימון.
המאמר יבקר את הדוקטרינה הקיימת, המבוססת על שוויון ועקרון הניטרליות, באמצעות דיון ביקורתי ברעיון "חופש המימון" המקודם בימים אלה על ידי גורמים בממשלה. הרעיון שביסוד חופש המימון הוא שאומנם אין למדינה בדרך כלל סמכות לצנזר דוברים, אך אין היא חייבת לממן ביטויים הנוגדים את המדיניות והערכים שאותם היא מבקשת לקדם. לכאורה, עקרון השוויון נותן מענה לעמדה זו, אולם כפי שאראה, כוחו בפועל מוגבל. הטיעון המרכזי במאמר הוא שישנם מקרים שבהם עקרון השוויון לא יספיק, ועל הממשלה עשויה להיות מוטלת חובה חוקתית לממן ביטויים המקדמים רעיונות, ערכים ודעות הסותרים את אלו שהממשלה מעוניינת לקדם. טיעון זה מבוסס על עקרון אי-ההנצחה, ולפיו לממשלה אסור להשתמש בכוחה הפוליטי כדי למנוע את הפיכתו של מיעוט פוליטי לרוב פוליטי. אי-מימון דעות, ביטויים ורעיונות הנוגדים את עמדת הממשלה עלול לעלות, במקרים מסוימים, כדי ניסיון פסול של הממשלה להנציח את כוחה. כשם שממשלה אינה יכולה לקבוע שתכהן פרק זמן ארוך מתקופת כהונתה, אטען כי אסור לה להנציח את כוחה באמצעים דומים, למשל במימון ביטוי. לפיכך הקושי ברעיון "חופש המימון" אינו רק בכך שעל הממשלה לתמוך בביטויים מכל הסוגים והגוונים על פי שיקולים שוויוניים, אלא שבמקרים מסוימים עשויה לקום כלפיה חובה לתמוך בביטויים אופוזיציוניים. חובה זו מצריכה בחינה של תוכן הביטוי, מהלך שבית המשפט לרוב נרתע ממנו. אלא שבחינה של תוכן הביטוי כדי לוודא את קיום חובת אי-ההנצחה היא בלתי נמנעת.
