הזכות להורות בישראל – מימוש שוויוני בסיוע הסכמים לנשיאת עוברים?

מאמר זה מבקש לבחון אם הזכות להורות, במובן שהוקנה לה בישראל, כוללת גם הורות בסיוע אם נושאת תוך התמקדות בקבוצות אוכלוסייה שלעת עתה הנתיב האמור סגור בפניהן – נשים וגברים המבקשים להפוך להורים יחידנים ובני זוג מאותו מין. לשם בירור השאלה האמורה בוחן המאמר את גבולות הזכות להורות, את היקפה ואת מידת ההגנה המוקנית לה בדין הפוזיטיבי. המאמר עומד על עוגניה ועל האופן שבו מעצבים אלה את מאפייניה של הזכות. המאמר בודק אף את סיווגה כזכות נגטיבית או פוזיטיבית, ועל פי זה את המאפיינים הנגזרים מכך, לרבות אופי החובה הנגדית המוטלת על המדינה. גם זהות בעלי הזכות נבחנת במסגרת זו. שאלות אלה, הנבחנות בחלקו הראשון של המאמר, אינן מובילות למסקנה חד-משמעית באשר להכרה באינטרס מוגן ולגיטימי לסלילת נתיב חוקי המאפשר התקשרות בסיוע אם נושאת בישראל לכול. לפיכך חלקו השני של המאמר מוקדש לבחינת טיעון משלים שלפיו יש להכיר בזכות הגישה להתקשרות בהסכמים לנשיאת עוברים לכול, לרבות מי שמבקשים להפוך להורים כיחידים ולבני זוג מאותו מין, כחלק מעקרון השוויון. חלק זה פותח בהצגת הפגיעה הכרוכה בהסדר הישראלי ובהצגת הטענה שעקרון השוויון מחייב שינוי ההסדר והנגשת ההסתייעות בהסדרים לנשיאת עוברים גם ליחידים ולבני אותו המין. בחינת טענת הפגיעה בשוויון מחייבת הצגת שיקולי הנגד הקוראים לצמצום הגישה להולדה בסיוע הסכמים לנשיאת עוברים, מטעמים של פגיעה בילדים, בנשים ובערכים חברתיים. לאחר הצגת שיקולים אלה מובהר מדוע אין מתקיימת הבחנה רלוונטית בין קבוצות האוכלוסייה בנוגע לשיקולי הנגד. עיון זה בזכות להורות ובהנגשת ההסדר להתקשרות בהסכמים לנשיאת עוברים אקטואלי במיוחד שעה שהצעות לתיקון חוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכמים ומעמד העובר) עומדות בלב השיח הציבורי ונדונות בכנסת. חלקו האחרון של המאמר מוקדש לדיון בהצעות אלה.