איסור "החקיקה העצמית" כמגבלה חוקתית בפסיקת בית המשפט העליון

עקרונות חוקתיים מטא־טקסטואליים הם עקרונות שבית המשפט משתמש בהם להכרעות בתחום המשפט החוקתי, מבלי שלעקרונות אלו יהיה ביטוי מפורש בטקסט נורמטיבי, קאנוני ומחייב (כגון חוקה או חוקי יסוד). למרות שבית המשפט העליון אימץ בעשור האחרון תפיסה חוקתית טקסטואלית, המבוססת בעיקרה על פרשנות רחבה של חוקי היסוד החדשים, עדיין באים לידי ביטוי בפסיקתו עקרונות חוקתיים מטא־טקסטואליים. אחד העקרונות הללו הוא העיקרון של "הכנסת מחוקקת כשלעצמה", שפותח על ידי השופט מישאל חשין בפסק דינו בעניין בנק המזרחי ובפסקי דין נוספים. על פי עיקרון זה, קיימות מגבלות חוקתיות על כוחה של הכנסת לחוקק חוקים הנוגעים לאינטרסים שלה עצמה ושל חבריה, וקיימת הצדקה מיוחדת להתערבות שיפוטית במקרים כאלו. מטרת המאמר היא לבחון את תפיסת "הכנסת המחוקקת לעצמה" כפי שהיא מופיעה בפסיקת בית המשפט, ולנתח את בסיסיה הרעיוניים, את צידוקיה, ואת השפעותיה האפשריות על סוגיות בתחום המשפט החוקתי. הטענה המרכזית שתוצג היא שגזירת התפיסה מעיקרון היסוד של דמוקרטיה אינה מאפשרת להסיק ממנו חלק מהמסקנות שבית המשפט ביקש לגזור ממנה. לעומת זאת, ניתן לייחס את תפיסת "הכנסת מחוקקת לעצמה" לעקרונות יסוד אחרים של משטרנו, ובראשם עיקרון הפרדת הרשויות. בדרך זו תושג עקביות רעיונית שתאפשר להרחיב את תפיסת הכנסת המחוקקת לעצמה, ולהחילה על סוגיות נוספות במשפטנו החוקתי.