מחשבות על דוח גולדסטון והמשפט הבין־לאומי

במשך כשלושה שבועות, מסוף דצמבר 2008 עד 18 ינואר 2009, פעל צה"ל בחבל עזה במבצע שכונה "עופרת יצוקה". ישראל הסבירה את פעילותה כניסיון להפסיק את ירי הרקטות שנורו מחבל עזה לעבר העיר שדרות ויישובים ישראליים אחרים הסמוכים לחבל עזה. ירי הרקטות נמשך כשמונה שנים שבהן נורו אלפי רקטות מרצועת עזה אל היישובים הישראליים האזרחיים.

המבצע נערך באזור צפוף באוכלוסייה אזרחית. כתוצאה מפעולת צה"ל נהרגו אזרחים פלסטינים שלא השתתפו בלחימה. ההערכה של ארגון "בצלם" היא שמדובר בכ-760 אזרחים ולפי הערכת צה"ל מדובר בכ-295 אזרחים. בעקבות הדיווחים על הרג אזרחים הגדירה מועצת זכויות האדם של האן"ם את פעולת ישראל כמעשה "תוקפנות" ומינתה ועדת חקירה לבדיקה של "הפרות זכויות האדם והפרות דיני המלחמה על ידי ישראל". הרכבה של ועדת החקירה נקבע על ידי נשיא ועדת זכויות האדם, נציג ניגריה, ללא התייעצות עם ישראל. לראש ועדת החקירה מונה השופט (בדימוס) ריצ'רד גודלסטון. דוח הוועדה הוגש למועצת זכויות האדם. הדוח מאשים את צה"ל בביצוע פשעי מלמה ופשעים נגד האנושות. על פי הדוח, הרג האזרחים נעשה בכוונה תחילה והיה למעשה מטרת המבצע.

מאמר זה אינו מבקש לדון בצד העובדתי של האישומים נגד צה"ל. חלקם כבר נדונו; לדעתי, על אף הפגמים המהותיים בדוח גולדסטון - שחלקם יפורטו במאמר - יש מקום לבדיקה פנימית ישראלית בלתי-תלויה בשאלות נקודתיות שהדוח מעלה. מאמר זה נועד לבדוק את עצם מינויה של ועדת החקירה, הרכבה והתנהלותה, ולהתייחס לכמה יסודות של המשפט הבין-לאומי שעליהם התבסס הדוח.