בין קדושת החיים לכבוד האדם - על ייסורי הגוף, הקדמה הרפואית, רגישות אנושית והמשפט הפלילי

משפטים: כרך כד
ליאון שלף

נושא המתת־החסד הפך בשנים האחרונות מנושא שולי לנושא שישי לו מודעות הולכת וגוברת בציבור, יש זרם הולך וגובר של פניות לערכאות משפטיות כדי לפתור דילמות מסובכות, במיוחד כאשר ננקטות עמדות שונות בין בני־משפחה לבין הצוות הרפואי. כמה מגמות התגבשו: לאסור המתת־חסד באופן כללי; להתיר אותה בנסיבות מסוימות, אך לא כפעולה רצונית; ולהתיר המתת־חסד אקטיבית אחרי בירור יסודי, קפדני וחמור בנסיבות המקרה. את הגישה הראשונה נוקט היום בית־המשפט העליון בארה״ב בפסק־הדין היחידי שהובא לערכאה זו, אם כי אין עמדתו משקפת את עמדותיהן של ערכאות אחרות בארץ זו. כאשר ישנה פלוגתא בין מדינות שונות בתוך ארה״ב. גישה שנייה של התרת המתת־חסד פסיבית התקבלה בכמה ערכאות בארה״ב וכן לאחרונה בהחלטה של ה-Judicial Committee of the House of Lords, והיו מקרים של החלטות קודמות בבית-המשפט לערעורים. הן באנגליה והן בארה״ב ישנו איסור על המתת־חסד אקטיבית, והיו מקרים שבהם הועמדו רופאים ומטפלים אחרים לדין על כך בבית-משפט פלילי. רק בהולנד אושרה הגישה השלישית של המתת־חסד אקטיבית, קודם באמצעות הפסיקה ולאחרונה על־ידי בית־המחוקקים – והכל בהתאם לתנאים שימנעו ניצול למטרות לא כשרות. המאמר מציג גישה אחרונה זו – של המתת-חסד אקטיבית - כגישה עדיפה, ומותח ביקורת על שתי הגישות האחרות: זו הדוגלת באיסור על המתת־חסד אקטיבית וזו המביעה הסכמה להמתת־חסד פסיבית. המבחן המשמש קנה־מידה לניתוח הוא המבחן המקובל במשפט הפלילי להגנת הצורך – המבחן של הרע במיעוטו – אם כי הוצע אף שרצוי להציג את הבעיה באופן חיובי יותר: לא כבחירה בין רעות שונות, אלא כבחירה של הטוב במירבו. רגישות לסבלו של החולה, דאגה לכבוד האדם והבנה מעמיקה יותר של הערך קדושת החיים – שיקולים אלו מובילים למסקנה כי המתת-חסד אקטיבית, על־פי בקשת החולה היא הטוב במירבו.

מאמרים נוספים בתחום