ארבעים שנה לדיני העבודה

דיני העבודה בישראל משלבים בהתפתחותם שתי מגמות נוגדות: מחד גיסא – הגישה הסוציו־פילוסופית אשר הדריכה את יוצרי דיני העבודה בשלבים הראשונים היתה עקרונית, ואפילו דוקטרינרית. גישה זו היא העומדת מאחורי סדרה ארוכה של חוקים, בייחוד בין השנים 1948-1964, והיא אשר הניעה גם את בתי־הדין לעבודה, מאז הקמתם עם הפרדתם מן הערכאות השיפוטיות הרגילות ב־1969. מאידך גיסא – דיני העבודה, בייחוד מאז שנות השבעים המוקדמות, מאופיינים במגמה, המתגברת באטיות, של פרגמטיזם ונסיגה מהגישה העקרונית־דוקטרינרית. המגמה הפרגמטית מאופיינת בעיקר על־ידי התערבויות של המחוקק והרשות המבצעת באוטונומיה של יחסי העבודה, כפי שנבנתה ונשמרה על־פי הגישה העקרונית. הגישה הפרגמטית מאופיינת בהחלטות אד־הוק ורצון להשיג מטרות כלכליות ופוליטיות מיידיות לטווח קצר, תוך פגיעה בעקרונות חשובים של הטווח הארוך. לעתים היה ניתן להשיג מטרות אלו בדרכים חלופיות, שלא היו מערערות את הבנייה המרשימה של עקרונות דיני העבודה במשפט הישראלי.

עקרון־היסוד הסוציו־פילוסופי שאומץ בחקיקה ובפסיקה הוא העיקרון של יצירת מעמד מוגן לעובדים. ביצירת מעמד מוגן שכזה לעובדים, בארץ ובעולם ה״פוסט־תעשייתי״ כולו, הושלמה בעצם התפתחות פילוסופית־משפטית מחזורית מאז קיום מוסדות העבדות והצמיתות. לראשונה חל מעבר ממעמד לחוזה, כפי שהבחין Maine, בהתפתחותן הכללית של שיטות־המשפט. במאה הנוכחית נוצר בדיני העבודה שלב נוסף בהתפתחות — מעבר מחוזה ל״מעמד חדש״. כלומר: בדיני העבודה באה לידי ביטוי מובהק ירידת־קרנה הכללית של גישת ה-laissez faire בעידן המדינה המודרנית. המעמד החדש מתבטא בהגנה על האינטרסים של העובדים – הגנה הגוברת במקרים רבים על רצונם של הצדדים לחוזה העבודה. הפילוסופיה הסוציאלית העומדת מאחורי מעבר זה מחוזה למעמד חדש יסודה באינטרס של המדינה למנוע ניצול עובדים על־ידי מעבידיהם. ממכירה חוזית של העבודה כמצרך בכל מחיר התפתחה הסתייגות הטוענת — כדבריו של האנתרופולוג Polanyi — כי מצרך העבודה הוא None other than the human beings  themsleves of which every society consists.

הכרה בחולשת העובד היחיד בניהול משא־ומתן עם מעבידו הביאה את המדינות הפוסט־תעשייתיות להתערב ביחסים חוזיים וליצור מעמד מוגן לעובדים.