היקף תחולת סעיף 22 לחוק העונשין - עבירות של אחריות קפידה

בעבר, כאשר עבירה הוכרה בפסיקה כעבירת "אחריות מוחלטת", לא ניתנה למי שיוחסה לו אחריות פלילית אפשרות להפריך את חזקת ההתרשלות שנוצרה לאחר הוכחת היסוד העובדתי של העבירה. סעיף 22 לחוק העונשין שינה מצב זה והפך את האחריות ל"קפידה", דהיינו, ניתנת לסתירה. כתנאי להטלת אחריות קפידה נדרשת קביעה בחיקוק בדבר העדר חובת הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות. כמו כן קובע סעיף 22 שמירת אחריות בשל עבירות שנחקקו לפני כניסתו לתוקף, ואשר נקבע בדין, לרבות בהלכה הפסוקה, כי אינן טעונות הוכחת יסוד נפשי. מטרת המאמר לדון בסוגיות שמעלה סעיף 22 לגבי היקף הקביעה בחיקוק ובדין: האם הקביעה בחיקוק צריכה להיות מפורשת או שדי בקביעה משתמעת; מהו היחס בין עבירות אחריות קפידה לבין עבירות המטילות אחריות בעקבות עבירה של אדם אחר, כגון שלוח או עובד; מה משמעות הוראת שמירת האחריות - מתי קיימת 'קביעה בדין' ומהי 'הלכה פסוקה' בהקשר של הסעיף, ועוד. סוגיה נוספת בה דן המאמר היא האם עבירות שנקבעו לפני חקיקת הסעיף כמטילות אחריות מוחלטת נותרו כאלו או שהפכו בעקבות חקיקת סעיף 22 אף הן להוראות היוצרות חזקת רשלנות הניתנת לסתירה.