כניסה מרצון למצב של התגוננות

תוקפני מתגרה במתחממי, תוך שהוא מביא בחשבון התפרצות אלימה של מתחממי מפניה ״ייאלץ״ להתגונן תוך גרימת חבלה למתחממי. ואכן, כך בדיוק מתפתחים הדברים. מה דינו של תוקפני? על שאלה זו ניתנו תשובות שונות. ההלכה הפסוקה שלנו קבעה כי בנסיבות אלה נשללת ממנו זכות ההגנה העצמית. תיקון מס׳ 39 לחוק העונשין אימץ עמדה זו. עמדה אחרת אינה מייחסת חשיבות כלשהי לשלב הראשון (שלב ההתגרות), ובהתמקדה בשלב השני (שלב ההתגוננות) היא מכירה בזכותו של תוקפני להתגונן מפני התפרצותו האלימה של מתחממי. גישה שונה בתכלית היא זו הגורסת כי אין מדובר כלל במצב של הגנה עצמית. גישה רביעית (גישת הפעולה החופשית במקור) מכירה בזכותו של תוקפני להתגונן בשלב השני, אך מטילה עליו אחריות על התנהגותו בשלב השני בשל התגרותו בשלב הראשון, ובהתאם ליסוד הנפשי שליווה את ההתגרות. המאמר בוחן את העמדות השונות, תוך התמקדות בגישת הפעולה החופשית במקור. עיקר הביקורת מכוון כלפי הניסיון להתייחס אל שני השלבים (שלב ההתגרות ושלב ההתגוננות) כשלבים נפרדים שאין זיקה ביניהם. המאמר מציג את חולשותיהן של העמדות השונות, ובין השאר גם את הקשיים המושגיים של היזקקות לפעולה החופשית במקור בסוגיה זו, כמו גם הקשיים הכרוכים בדוקטרינה זו מבחינת המדיניות המשפטית. מסקנת המאמר היא כי הדין הנוהג בישראל, שפותח בהלכה הפסוקה, הוא דין ראוי. המאמר חותם בהצעות לפרשנות של סעיף  34י סיפא לחוק העונשין. בין השאר מוצע לפרש את המונחים ״התנהגות פסולה״ ו״צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים״ תוך זיקה ליסוד הנפשי של העושה. מוצע גם להביא בחשבון את עובדת ההתגרות כאשר בוחנים את סבירות התנהגותו של המתגונן על כל היבטיה.