עקרונות הטעות בדיני ממונות של המשפט התלמודי

אחד מן היסודות המעטים שכל דיני הממונות בתלמוד נשענים עליהם, הוא היסוד של גמירת הדעת. כל מעשה שבני אדם עושים ביניהם מרצונם מקבל תוקף על־ידי גמירת הדעת. כל ענין שבני אדם מקנים זה לזה, בין נכסים ובין זכויות קנין אחרות, או שבני אדם מתחייבים זה לזה, אין העניין נשלם אלא בגמירת הדעת. וגמירת דעת זו אינה אלא החלטתו של הגומר דעתו שלא לחזור בו עוד. ואם לא גמר בדעתו, אין המעשה קיים, אפילו עשה קניין ואפילו חבירו גמר דעתו. בין הדברים המבטלים את גמירת הדעת שלא תהא קיימת כלל, ולפיכך מבטלים את מעשה המכר או ההתחייבות וכיוצא בהם, כגון: אונס, אסמכתא, דבר שלא בא לעולם, הרי האונאה ומקת הטעות הם המלמדים יותר מכל דבר אחר על טיבה של גמירת הדעת. וטעות מבטלת את גמירת הדעת בכל דבר הנעשה על־ידי גמירת הדעת, כגון: מקח, קנין, מחילה, הקדש, קידושין ושומא.