עבירה שיש עמה קלון כפסול לכהונה צבורית

ס' 101 (7) לצו המועצות המקומיות (א), תשי"א-1950, קובע:

"ואלה פסולים לכהן כחברי מועצה נבחרת –

(7) מי שחוייב בדין, בפסק דין סופי, על עבירה שיש בה קלון, תוך חמש השנים הקודמות ליום בו היה לחבר מועצה, או שחוייב בדין כאמור לאחר שהיה לחבר המועצה".

שאלת משמעותו של סעיף זה עלתה לאחרונה בשני מקרים, בהם נדרש בית המשפט העליון, בשבתו כבית־דין גבוה לצדק, לפסוק אם היה בעבירה מסויימת משום קלון, לאחר שראש המועצה הפעיל את סמכותו והודיע למורשעים כי הם פסולים לכהן כחברי מועצה. במקרה הראשון קרא הנאשם קריאה מעליבה כלפי יריבו הפוליטי בעת שהאחרון נשא נאום בחירות. הוא הורשע בבית משפט השלום בהתנהגות פרועה במקום ציבורי לפי ס' 193 (א) לפח״פ, והבג״ץ פסק כי היה בעבירה זו משום הקלון הנחוץ לצורך ס' 101 (7). במקרה השני האשימו העותרים, בזמן ישיבת מועצה, את חברם למועצה, כי מעל בתפקידיו הצבוריים. בית משפט השלום הרשיע אותם בעבירה לחוק לשון הרע תשכ״ה—1965. הבג״ץ קבע כי אין בעבירה זו משום קלון. מטרת רשימה זו היא לבדוק אם שני פסקי דין אלה מתיישבים זה עם זה. בדיקה זו מחייבת אותנו לשוב ולבדוק את משמעותו של המושג ״עבירה שיש עמה קלון", המופיע בכמה דברי חקיקה מקומיים, אך אינו מוגדר או מפורש אף באחד מהם.

צירוף המלים ״עבירה שיש בה קלון״ מתאר את חיתוך שתי הקבוצות של עבירות פליליות ומעשים שיש עמם קלון. ברור ששתי הקבוצות אינן זהות, שכן לא כל ״מעשה שיש בו קלון״ הוא עבירה פלילית, ולא כל עבירה פלילית יש בה קלון. השאלה היא, אם כן, מהן ההתנהגויות המקיימות את שתי התכונות – הן עבירות פליליות ומעשים שיש עמם קלון בעת ובעונה אחת. קבוצת העבירות הפליליות היא קבוצה קלה לזיהוי, שכן יסודותיה, הן מבחינת המעשה הפלילי והן מבחינת היסוד הנפשי הנדרש, מוגדרים ע״י המחוקק בחוק. קבוצת המעשים שיש בהם קלון, לעומת זאת, אינה מוגדרת בחוק, שכן מושג ה״קלון״ אינו שאוב מתחום המשפט, אלא מתחום המוסר. השקפות מוסריות, שני פגמים להן מבחינת הקביעות והבהירות: מטבע הדברים הן משתנות מזמן לזמן וממקום למקום, ומטבע הדברים שונות הן מאדם לאדם, ומשופט לשופט. דבר שייראה בלתי מוסרי היום יכול היה להיראות טבעי ביותר בתקופות אחרות (מושג העבדות, למשל), ודברים הנראים מוסריים או מקובלים היום בבחינת ייהרג ובל יעבור בתקופות קודמות. יתרה מזאת – באותו זמן עצמו, ובאותו מקום עצמו, יכולים שני בני אדם, וכן שני שופטים, להיות בעלי השקפות מוסריות שונות. בכך דומה המושג ״קלון״ שהוכנס כאן ע״י המחוקק למושגים חומקניים כמו ״תקנת הציבור״, אשר אף הם משתנים מזמן לזמן, ממקום למקום, ומאיש לאיש.

ודווקא במקומות שהמחוקק קבע מלים מסוג זה יש לראות בכך מתן סמכות לבתי המשפט לעשות מעין ״חקיקת־משנה״, מפני שהמחוקק היה ער לעובדה שאין לקבוע קריטריונים באופן חד־פעמי וחד משמעי אלא להשאיר את ההגנה על אותו אינטרס בצורה שתניח מקום לגמישות בפירוש עם שנוי אקלים משפטי, חברתי או מוסרי.

במרוצת הזמן פותחו בפסיקה כללים מנחים, המדריכים את בתי המשפט בבואם לדון בשאלה אם יש בעבירה מסויימת משום קלון. במסגרת הערה זו ננסה לבדוק כללים מנחים אלה לאור הפסיקה האחרונה.