האמנם "אין שיפוי – אין ניכוי"? – פרשת יונה נ' כלל (1659/21) (כרך נד)

כאשר מזיק אחראי לנזק שגרם לניזוק, אך נזק זה מוטב חלקו או כולו על ידי צד שלישי, מתעוררת שאלת מערכת היחסים במשולש מזיק-ניזוק-מיטיב: האם אין לנכותה מחבות המזיק (הצטברות)? או יש לנכות את ההטבה מחבות המזיק (ניכוי)? או שמא יש לנכותה אך להכיר בתביעת שיפוי של המיטיב כלפי המזיק (ניכוי+שיפוי)? קשה להפריז באשר למורכבותה של שאלה זו בשל ריבוי סוגי המיטיבים, סוגי ההטבות והוראות החוק בסוגיה. פרשת יונה נ' כלל הציפה באחת סוגיות מורכבות אלה. זאת במסגרת הדיון בשאלה האם יש לנכות את קצבת השארים המשולמת למשפחת גמלאי צה"ל שנהרג בתאונת דרכים מהחבות לפיצויים בשל תאונת דרכים. על כך השיבו בחיוב שופטי השלום והמחוזי והשופט עמית בעליון, אך הרכב שופטים בעליון, אליו הועברה ההכרעה, פסק נגד הניכוי ובעד הצטברות, ואימץ עיקרון של "אין שיפוי אין ניכוי" תוך הסתמכות על סעיף 86 לפקודת הנזיקין, המוחל בחקיקה על מיטיבים רבים.

אנו טוענים כי העקרון של "אין שיפוי אין ניכוי" שגוי, כי יש ליתן לסעיף 86 פרשנות שונה מזו שניתנה לו בכל הערכאות, וכי התוצאה הראויה  בפרשה זו, ובדומות לה, היא של ניכוי. להשקפתנו  החלטת והנמקת ההרכב בעליון מכרסמת כרסום עמוק ובעייתי, בעקרון העל של דיני הפיצויים – "השבת המצב לקדמותו", ונסמכת על שיקולי אשמה והרתעה על אף שאלה אינם מתיישבים עם משטר האחריות החמורה, תוך התעלמות מהשלכותיו של פיזור הנזק על ידי מבטחים.