מיהו עובד: מבחני הסף (כרך נד)
ההבחנה בין ״עובד״ ל״קבלן עצמאי״ עוררה דיונים מקיפים בפסיקה ובספרות האקדמית, בארץ ובעולם הרחב. פותחו מבחנים כדי לסייע בהכרעה מי נכנס לגדר ״עובד״, שחלים עליו דיני העבודה, וקיימת ספרות נרחבת בעניין מבחנים אלה. אולם במקרים לא מעטים מתעוררת סוגיה קרובה אך נפרדת: כיצד לסווג אנשים שמבצעים עבודה, וברור שאינם עושים זאת במסגרת עסק עצמאי, אבל מתעורר ספק מסיבות אחרות אם מדובר בעבודה שמכניסה אותם לגדר יחסי עובד-מעסיק. כך לגבי מתנדבים, מתמחים, מתלמדים, משתקמים, נבחרי ציבור, אסירים, שותפים, בעלי מניות, דירקטורים וחברי אגודה שיתופית. כך גם במקרים בהם ההתקשרות נכפתה על אחד הצדדים. בכל המקרים האלה, בדרך כלל המועסק עומד במבחנים הרגילים להכרעה ״מיהו עובד״, שנועדו להבחין בין עובד לקבלן עצמאי, אבל המעמד שלו מוכרע על פי מבחנים אחרים, שניתן לכנות ״מבחני סף״. לגבי מבחני הסף הפסיקה אינה מציעה מבחנים ברורים וסדורים. כמו כן לא נעשה עדיין בפסיקה או בספרות האקדמית ניסיון לנסח מבחני סף אחידים שיוכלו להתמודד עם כלל הקבוצות שהוזכרו לעיל. המאמר הנוכחי מבקש להציע מבחנים כאלה, ולדון באופן היישום שלהם לגבי כל אחת מהקבוצות שהוזכרו. בראש ובראשונה הטיעון הוא תיאורי, ומבקש לגבש תובנות על בסיס ריכוז וסידור מחדש של הפסיקה הקיימת. לצד זאת משולבים במאמר טיעונים נורמטיביים לגבי המבחן הראוי. הטענה הבסיסית היא כי בפסיקה ניתן לזהות שלושה מבחני סף כלליים: עבודה עבור הזולת, שמזכה בתמורה, ומבוצעת באופן אישי. מבחנים אלה ראויים, מבחינת היכולת שלהם להגשים את התכליות של דיני העבודה. עם זאת, לגבי אופן היישום של המבחנים בפסיקה, וכן מבחני משנה שהוחלו, המאמר עומד על מספר הקשרים קונקרטיים שבהם יש מקום לתיקון, ולעיתים מציע מבחני משנה אחרים.
