הזכות לפרטיות בעבודה: עיון מחודש בפרשת איסקוב-ענבר ויישומה (כרך נג)

לפני כעשור, בית הדין הארצי לעבודה קבע את אחת מההלכות המרכזיות בכל הנוגע לזכות לפרטיות בעבודה בעידן של טכנולוגיות חדשות – הלכת איסקוב-ענבר. מאמר זה בוחן את ההלכה ואת יישומה על ידי בתי הדין לעבודה במטרה לראות האם וכיצד מוגנת זכותם של עובדים לפרטיות. בעולם דיגיטלי בו צעדי העובדים מנוטרים או שמבוצע אחריהם מעקב, ומידע רב נאסף אודותיהם, הזכות לפרטיות היא אחת מהזכויות החשובות בעבודה, בעיקר לאחר הקורונה. המחקר מאמץ מתודולוגיה של ניתוח איכותני של פסקי הדין שניתנו על ידי בתי הדין לעבודה בעשור מאז אומצה ההלכה (51 פסקי דין). הוא מראה, כי מבחני ההלכה מיושמים בפסיקה באופן חלקי, ובפרט: כי הפסיקה מאמצת הבחנה גסה בין מידע עסקי לפרטי ובוחנת באופן חלקי את  השאלה האם הפרטיות נפגעה; כי פעמים רבות מבחני הלגיטימיות, המידתיות, השקיפות וצמידות המטרה הוחלו בצמצום, ולעיתים נדירות נבחנה לגביהם הטכנולוגיה עצמה; וכי משקל רב מושם על עיקרון ההסכמה, באופן שמייצר קושי הן לאור תיאוריות של דיני עבודה והן לאור תיאוריות של דיני פרטיות. עוד מראה המחקר, שלא נקבעות סנקציות משמעותיות על מעסיקים שלא מקפידים על הגנת הזכות לפרטיות של עובדיהם באופן שוטף – לא באמצעות קביעת פיצויים משמעותיים על פגיעה בפרטיות ולא על ידי מניעת סעדים. המאמר טוען כי נדרשת חשיבה מחודשת על ההלכה ועל יישומהבכמה הקשרים, ומציע דרכים שבהם ניתן להגן בצורה טובה יותר על הזכות בעתיד, תוך הכרה בחשיבותה בעידן של ימינו.