חוקיות ההפרטה של אספקת שירותים ציבוריים

התזה המרכזית של המאמר היא כי הכרעות חברתיות בדבר הפרטה של מוצרים ושירותים חברתיים צריכים להיעשות על ידי המחוקק ולהיות כפופות לעקרון החוקיות המנהלי.

מאפיין מרכזי של מדיניות ההפרטה הוא המעבר מאספקה של מוצרים ושירותים במימון ציבורי לאספקתם תמורת תשלום, ובעיקר לאספקתם במסגרת שוק חופשי. החיבור דן בהיקף סמכותן של רשויות השלטון לנקוט במדיניות זו. בחלק הראשון של החיבור מוצגות המשמעויות הערכיות מרחיקות־הלכת הנובעות ממדיניות ההפרטה. תהליכי מסחור האספקה של מוצרים ושירותים יוצרים בידול באיכות המוצרים והשירותים המסופקים, והם אף עלולים לשלול מחלק מן הצרכנים את האפשרות המעשית לצרוך מוצרים ושירותים שסופקו במימון ציבורי טרם המסחור. היבט זה של מדיניות ההפרטה מבטא תהליך חברתי שבמסגרתו מוצר שנכלל בתחום ה״פוליטי״, שבו ההכרעה בדבר עצם הקצאת המוצר ובדבר איכותו מבוססת על אמות־מידה פוליטיות שוויוניות, מועבר לתחום הפרטי, שבו ההכרעות האמורות מוכתבות על ידי כוחות השוק.

בחלק השני של החיבור נסקרות הדוקטרינות המקובלות כיום להסדרת מדיניות ההפרטה, ובכלל זה: הגבלות על אצילת סמכויות שלטוניות לידי גורם פרטי ופיקוח על פעילותם של ספקי המוצר או השירות שהופרט; הגבלות הנובעות מאפיון המסחור של אספקת שירותים מסוימים כהטלת ״תשלום חובה״ , הטעונה הסמכה בחוק; הכרה בחובה המוטלת על המדינה לספק שירותים מסוימים במימון ציבורי; והגבלות חוקתיות על אפשרות ההפרטה של שירותים ציבוריים מכוח הכרה בזכות היסוד לקיום בכבוד. בחיבור נטען כי דוקטרינות אלה אינן מספקות . בין היתר, נטען כי הדוקטרינה החוקתית, בדבר הכרה בזכות לקיום בכבוד , אינה מצ ליחה להתמודד כראוי עם תופעת ההפרטה .

בחלק השלישי מוצעת דוקטרינה חדשה להסדרת מדיניות המסחור של אספקת שירותים ציבוריים. נקודת המוצא היא הכרה בכך שמכוח עקרונות היסוד של הדמוקרטיה הליברלית, קיימים אמנם מוצרים החייבים ל ה י כ ל ל ב ת ח ו ם הציבורי, כך שהפרטתם כלל אינה לגיטימית, וקיימים מוצרים מסוימים אחרים החייבים להיכלל בתחום הפרטי, כך שהלאמתם אסורה, אך חלק הארי של המוצרים והשירותים אינו נכלל באף אחת משתי הקבוצות הללו. שירותים כגון חינוך או בריאות נכללים בדמוקרטיות ליברליות מסוימות בתחום הציבורי בעוד שבאחרות אספקתם מתבצעת בעיקר באמצעות המנגנון השוקי. בחיבור נטען כי ההכרעה אילו מוצרים נכללים בכל אחד מהתחומים היא הכרעה פוליטית, המבטאת באופן מובהק את אופייה של החברה שבה מדובר. יש להכיר בכוחה של המערכת הפוליטית לנקוט מדיניות של הפרטה - כמו גם מדיניות של הלאמה - ככל שמדובר במוצרים שאינם נכללים בשתי הקבוצות האמורות; אך הכרעות בדבר העברה של אספקת מוצר מהתחום הציבורי לתחום הפרטי צריכות לעמוד בדרישות הליכיות שיבטיח את רמת האחריות הדמוקרטית, ולפיכך יש לקבוע כי הכנסת בלבד מוסמכת להחליט בחוק על הפרטה של אספקת מוצר כלשהו. בהיעדר הסמכה כזו הממשלה אינה רשאית לערוך שינויים מבניים מקיפים בדרכי מתן השירות הציבורי דו גמת מסחור האספקה שלו, וכן אין היא רשאית לשנות את מערך גביית התשלום עבור שירות זה.