במקום בטלות יחסית

השאלה של סיווג אקטים מנהליים שנפל בהם פגם (היא: ״שאלת הסיווג״) נשלטה בעבר על־־ידי סיווג נוקשה של האקטים הפגומים לשתי קטגוריות: בטל וניתן לביטול, והסיווג נעשה בהתאם לקריטריון של סוג הפגם שנפל באקט. בעקבות פסקי־הדין בעניין שפירא פותחה בשנים האחרונות גישת הבטלות היחסית. לפי גישה זו, גם כאשר נפל באקט פגם המוביל להכרה בבטלותו, ניתן במקרים מסוימים להגמיש את התוצאות של הבטלות. המאמר סוקר את התפתחות הדין בנושא. לדעת המחבר, שורש הקשיים בנושא זה נעוץ בכך שהסיווג המסורתי של האקטים הפגומים: לבטל ולניתן לביטול ייחס חשיבות עליונה לסוג הפגם המנהלי שנפל בהליך, ודחק הצדה שיקולי מדיניות הרלבנטיים לתחום הענייני ולהקשר העובדתי הקונקרטי שבו התעוררה שאלת תוקפו של האקט.