מקומו של ה"מקומי": משפט השלטון המקומי, ביזור ואי-שוויון מרחבי בישראל
המאמר מציג מסגרת תיאורטית חדשה למשפט השלטון המקומי בישראל. התזה המרכזית של המחבר היא שמערכת הדינים השולטת ברשויות המקומיות בישראל ראויה להיקרא בנפרד מהמשפט המנהלי הכללי, לאור ייחודה של הרשות המקומית: ישות שהיא בירוקרטית אך גם דמוקרטית; ישות שהיא בעת ובעונה אחת פיצול אדמיניסטרטיבי של המדינה אך גם מגלמת התארגנות וולונטרית של קהילת אנשים.
המאמר מנסה להפריך את הטענה המקובלת שהשלטון המקומי בישראל הוא חלש, שולי וחסר חשיבות לעומת השלטון המרכזי, ולתאר תהליכים שניתן לכנותם ״ביזור״ שהתרחשו החל משנות ה-80 ושהפכו את השלטון המקומי לשחקן בעל חשיבות עצומה בתחומי חיים רבים.
בשני העשורים האחרונים חלו שינויים מרחיקי-לכת במעמדו של השלטון המקומי בישראל - מבחינה משפטית. פוליטית, כלכלית, חברתית ותרבותית. אחד השינויים החשובים שאירעו היה המהפך באופן המימון של הרשויות המקומיות בישראל והמעבר של רבות מהן למימון עצמי, קרי: אחוזים הולכים וגדלים מפעילותן החלו להיות ממומנים ממקורות הכנסה עצמיים במקום מהעברות ממשלתיות. כתוצאה מן השינויים החברתיים, המשפטיים והפיסקליים הללו חל מפנה דרמטי ביחסים בין השלטון המקומי לשלטון המרכזי והתפתחה דינמיקה של תחרותיות הולכת וגוברת בין
רשויות מקומיות לבין עצמן. המאמר טוען שהאפקט של שינויים אלה היה, בין היתר, הגדלת הפערים ואי-השוויון בין אזורים שונים בישראל וכן ניצול בלתי-יעיל של משאבים ציבוריים. המאמר מנתח את חלקו של משפט השלטון המקומי בתהליכים האמורים, ובמיוחד הוא מתאר את יחסי הגומלין בין שינויים משפטיים לשינויים חוץ־משפטיים, ואת הדינמיקה שבמסגרתה מגיב המשפט לשינויים שמחות לו, אך גם יוצר אותם ומעודד אותם. המחבר מתמקד במספר מקרי מבחן המחדדים את הטענות הכלליות והתיאורטיות שלו: הרגולציה של בסיס המסם המקומי; הפיקוח המרכזי על תקציביהן של רשויות מקומיות; הפיסקליזציה של התכנון והבנייה והתחזקותו של תכנון מדיר; התרבותם של סכסוכי גבולות בין רשויות מקומיות.
המסקנה המרכזית של המאמר היא שבניגוד לדימוי הרווח, השלטון המקומי בישראל אינו ״סניף״ של השלטון המרכזי אלא שחקן רב-חשיבות בתחומי פעילות רבים כגון תכנון ובנייה, חינוך, רישוי עסקים ועוד, וכי המבנה השלטוני העכשווי בישראל מבוזר הרבה יותר ממה שמקובל להניח: למרות סמכויות הפיקוח הרחבות להפליא של השלטון המרכזי על השלטון המקומי, הסמכויות המעשיות לפעול בתחומים רבים נתונות לרשויות המקומיות. המאמר טוען שראוי שהערכתה של מידת הביזור בישראל תיעשה לא רק על סמך בחינתם של נתונים משפטיים-פורמאליים אלא בעיקר בהתאם לפרמטרים אחרים, שעיקרם בחינה אמפירית של מערך הכוחות המעשי בין הרשויות המקומיות לשלטון המרכזי, ובין הרשויות המקומיות לבין עצמן.
בחינתם של פרמטרים אלה חושפת תובנה בסיסית לגבי הליכי ביזור בכלל והליכי הביזור בישראל בפרט; שכעקרון מנחה-מדיניות, ״ביזור״ הוא מושג רחב ומעורפל, והשימוש בו רווי סתירות וקונפליקטים ועלול להביא לתוצאות בלתי-צפויות ואף לא-רצויות. יישומם של כללים משפטיים שונים, שאמורים היו לחזק את הרשויות המקומיות בכללן עלול דווקא להחליש חלק מהרשויות המקומיות: אותם כללים
משפטיים עשויים לגרום לכך שרשויות מקומיות מסוימות תשגשגנה מבחינה כלכלית ואחרות יאבדו מעצמאותן. במיוחד עלולים כללים ״מבזרים״ להעצים את התחרות בין רשויות מקומיות. תחרות בין-מקומית זו קוראת לפיקוח מרכזי הדוק יותר על פעולות הרשויות המקומיות ולהתערבות מרכזית גדולה יותר - ודבר זה עשוי לחזק את השלטון המרכזי. לבסוף, הליכים המכונים ״ביזור״ אינם בהכרח מנוגדים להליכי מרכוז, אלא פעמים רבות הם הולכים עמם יד ביד.
