כלל שיקול הדעת העסקי והדרישה לקבל החלטה "מיודעת"
מאמר זה עוסק בשאלה כיצד על בית המשפט לבחון את אחריותם של דירקטורים להפרה של חובת הזהירות: האם על בתי המשפט לבחון רק את התקינות של תהליך קבלת ההחלטה בדירקטוריון, או אולי גם את הסבירות המהותית של ההחלטה לגופה? במאמר נציג את הפסיקה המסורתית של בית המשפט העליון הישראלי בשאלה זו, אשר לא הסתפקה בבחינה של תהליך קבלת ההחלטה, אלא הותירה פתח גם לבחינה מהותית של שיקול הדעת של הדירקטוריון. מנגד, תוצג גישת הדין במדינת דלוור שבארצות הברית, שם נבחנת אחריותם של דירקטורים על פי "כלל שיקול הדעת העסקי". לפי כלל זה, חזקה על הדירקטוריון כי הוא מקבל את החלטותיו באופן מיודע (informed), ללא ניגוד עניינים ובתום לב, ולכן כל עוד לא הוכח אחרת, בית המשפט לא יבחן את "סבירות" שיקול דעתו. במאמר נטען שיש לאמץ את כלל שיקול הדעת העסקי לדין הישראלי, אך בה בעת לפתח את הדרישה הנובעת ממנו, שלפיה הדירקטוריון יקבל את החלטתו באופן מיודע. במאמר נציע קווים מנחים לפרשנותה וליישומה של דרישה זו, נתייחס לקשיים הכרוכים בהחלתה ונציע פתרונות לקשיים אלה. לבסוף, נעמוד על האתגרים העתידיים שעמם תידרש הפסיקה הישראלית להתמודד בכל הנוגע ליישום של דרישת היידוע.
