רכישת שליטה בדרך של איסוף מניות

עקרונית ניתן להעלות על הדעת שני מצבים עובדתיים שבהם ניתן להשתמש בדרך של איסוף מניות כדי להשיג שליטה בחברה: במקרה האחד, ערב האיסוף, מבנה הבעלות במניות החברה הוא כזה שאין בחברה בעל מניות־שליטה המחזיק בידיו כמות מניות מספקת שמאפשרת לו להכתיב את רצונו לחברה. במצב עובדתי זה, תהליך האיסוף הופך את החברה מחברה בלתי־נשלטת לחברה נשלטת. במקרה השני, החברה נשלטת, מבחינה עובדתית, עוד בטרם התבצע האיסוף, אלא שבעל־השליטה הוא בעל מניות־מיעוט המחזיק בשליטה למעשה בחברה עקב פיזורן של מניות הרוב בקרב ציבור מגוון של משקיעים אשר אינם מתאמים ביניהם עמדות ולכן אינם יכולים להשתמש בהחזקותיהם לצורך השגת היתרונות הנלווים. במצב כזה מטרת איסוף המניות היא לרכז בידי הרוכש כוח הצבעה גדול מזה שבידי השולט בחברה ערב האיסוף, כך שהשליטה תעבור לידי הרוכש גם ללא עריכת עסקה לרכישה פרטית של דבוקת השליטה. מאמר זה יתרכז בבחינת השאלה הכפולה, האם על המחוקק להתערב בהסדרת רכישת שליטה בחברה בדרך של איסוף מניות בשני המצבים האמורים, ואם כן — כיצד?.