הפרטה רדיקאלית

העמדה המקובלת בעניין הפרטת שירותים ציבוריים מתבססת על הקביעה כי יש גבולות משפטיים להפרטה, וכי יש סמכויות שאינן ניתנות להפרטה, בין מטעמים הנוגעים למשפט מנהלי ובין מטעמים הנוגעים למשפט חוקתי. במרבית המקרים שבהם נדונה ההפרטה הנחת היסוד היא כי גם אם ההפרטה פסולה, תכליתה ראויה באשר היא מיועדת להגשים מטרות חברתיות ראויות.

מאמר זה חורג מגבולות הדיון הזה באשר הוא חושף סוג נוסף של הפרטה שאותה אנו מכנים הפרטה רדיקאלית. לעתים הפרטה מיועדת לא לסיפוק שירות ציבורי ביעילות אלא לעקיפת מגבלות חוקתיות, מנהליות ופוליטיות. אנו משתמשים במונח "הפרטה רדיקאלית" לתאר העברת סמכויות מהותיות לגורם פרטי שקיים בה פוטנציאל ליצור מצב שבו הגוף הפרטי יקדם פונקציות שהממשלה איננה יכולה לבצע, או שהיא מתקשה לבצע, בשל מחלוקות עקרוניות נורמטיביות, התנגדות פוליטית ציבורית או קשיים חוקתיים דמוקרטים. בנסיבות אלה הפרטה איננה מכשיר (ראוי או פסול) למימוש מטרות ציבוריות אלא מכשיר לסיכול מטרות ציבוריות ולמימוש מטרות פרטיות. לשון אחרת, הפרטה רדיקאלית אינה אלא בגדר פוטש שבמסגרתו גופים ציבוריים מקדמים תכליות פרטיות שאינן מתיישבות עם אינטרס הציבור כפי שהוא בא לידי ביטוי בהליך הדמוקרטי.

העברת הסמכויות בנושא ההתיישבות מממשלת ישראל לידיה של החטיבה להתיישבות היא מקרה מובהק של הפרטה רדיקאלית. על פי הנתונים, החטיבה משמשת זה שנים למימוש סדר יום פוליטי שנוי במחלוקת תוך עקיפת ההליך הפוליטי הדמוקרטי, מנהל ציבורי תקין, דיון ציבורי שקוף ואף החוק הישראלי עצמו. על סדר היום הציבורי מצויה כיום שאלת הפרטת ההתיישבות, אך לאחרונה חוקקה הכנסת את חוק מעמדן של ההסתדרות הציונית העולמית ושל הסוכנות היהודית לארץ ישראל (תיקון מס' 2), התשע"ו–2015. החוק מתיימר לרפא את אי-החוקיות באמצעות הסמכת הממשלה להאציל מסמכויותיה להסתדרות הציונית העולמית. אנו נראה כי חוק זה הוא לא חוקתי ודינו להיפסל.